אני מפנטזת על סקס נקמה שיפגע בו
אחת לשבועיים יש לי שבת פנויה, והוא מבטל אותי. אני מתכננת איך אנקום את העלבון שלי עם גבר אחר. איך אמצא לעצמי סקס נקמה. אנשים שוכחים שגם לנשים יש נשק בין הרגליים, ואנחנו במשחק מלחמה
חמישי בערב. "אני באה אליך מחר בלילה", סימסתי לו וטפחתי לעצמי על השכם. כל הכבוד, ילדה. לקחת פיקוד בפעם הראשונה. אבל המפקד האמיתי אף פעם לא היה אני, והוא מחזיר לי - "שלילי". בגרוני נולד גוש. זה גוש צמר גפן כזה שעשוי מאבק שחור. הוא מתפשט וגדל והוא נתקע. תקוע לי גוש בגרון.
אני רוצה לעצור רגע ולהסביר קצת על החיים שלי: אני גרושה ויש לי ילדה שאני מגדלת לגמרי לבד. היא ישנה אצל אבא שלה כל סוף שבוע שני, וזה אומר בעיקר דבר אחד – יש לי לילה אחד פנוי, אחת לשבועיים. הציפייה הסבירה שלי היא שמי שנמצא איתי בקשר יהיה שם בלילה הזה, אך כגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה, והיא גדולה האכזבה שלי.
זו לא האכזבה שיש לך כשגבר מוריד את המכנסיים ואת מגלה שהחבילה לא תואמת אפילו את הסטנדרט. זו אכזבה של מועקה בגרון. אכזבה של גרון שנחנק מדמעות שאני כבר לא בוכה. מה פתאום שאני אבכה בגלל גבר? אז אני לא בוכה. אני בולעת. וזה צורב אותי מבפנים. הוא אפילו לא מצמיד תירוץ לסירוב שלו. אני זוכרת שאנחנו בקשר לא מחייב והוא לא חייב לי שום דבר, לא חשבון ולא הסבר. מהפחד של מה שאגלה אני אפילו לא חוקרת, אבל בראשי כבר רצים הסרטים.
אני מדמיינת את הבחורה שהוא יישב איתה לשתות בשישי בערב, באותו שישי שבו אשב לי בגפי. אני מדמיינת אותו על הבר עם כוס בירה גדולה וצוננת. היא בטח תשתה יין אדום. נראה לי שהוא בחור של בחורות שאוהבות מרלו. אני מדמיינת את זה ובתוכי כבר גדלה לה רוצחת, אך מכיוון שאני נרתעת מדם, רק בעצמי אני פוגעת. בכפית אני מאכילה את עצמי את הסרט הזה. מדמיינת את הפלירטוט המקדים, את ההודעה שהוא שלח לה באתר.
אני מודעת לסיכוי הסביר שלא תהיה איתו אף אחת מחר, אבל זו לא נחמה מספיק טובה. אחת לשבועיים יש לי שבת פנויה, והוא מבטל אותי. אני מתכננת איך אנקום את העלבון שלי עם גבר אחר. איך אמצא לעצמי סקס נקמה. שם, בין הסדינים, כשהנפש שלי פצועה, הגוף כבר יעשה את העבודה. אנשים שוכחים שגם לנשים יש נשק בין הרגליים, ואנחנו במלחמה. האבסורד הוא שאילו היינו בקשר מחייב, לא היה לי מכאיב שיש איזה שישי שהוא רוצה לבלות בלעדיי, כי אולי אז היה לי את השקט שהוא לא מפלרטט, לא יוצא ולא מחפש לי מחליפה, גם אם לעולם ממילא לא ימצא.
ואני לא בוכה. אני לא בוכה כי לא בוכים כשיש לך איפור על הפנים, לא בוכים כשאת בדיוק בהופעה, לא בוכים כשהגעת בזמן ומצאת חניה בתל אביב בתוך שנייה. לא בוכים כשאת עומדת קו ראשון מהבמה, ואם כבר בוכים, אז רק עם דמעות של אושר. זאת הופעה של דודו טסה, והשורה הזאת - "על השמלה הלבנה אל תעזי לוותר", מהדהדת בראשי ללא הפסקה. כבר הייתה לי פעם שמלה לבנה, והיום אני אפילו לא מבקשת טבעת. רק זוגיות, נאמנות ומונוגמיה.
שאריות של פיצה
בשובי הביתה מחכות לי שאריות של פיצה מלפני יומיים, שלא הספקתי לאכול או לזרוק. לפני יומיים הייתה פה פיצה שלמה. עדות שגם הוא היה כאן. אני ניגשת למקרר, שולפת לי משולש וחותכת ממנו רק את הקשה. אני אוהבת את הקשה, שהרך יישאר למישהו אחר. נוגסת נגיסה ארוכה, הלעיסה לא נגמרת וזה פותח לי את התיאבון. אני רוצה עוד, עוד ממנו. רק שזה לא הדדי, ואני תוהה אם הסיפור הזה יותר מקולקל או יותר מקולל.
נמאס לי שאני אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותי, אם בכלל אפשר למדוד אהבה. נמאס לי שאני מסתפקת במישהו שרוצה אותי פחות, ורוצה פחות ממני. נמאס לי שלא רק שאני מסתפקת בו, אני גם לא פוזלת לצדדים, אף על פי שהצדדים פוזלים אליי. איזו מתקשרת אמרה לי לאחרונה שבכל התחומים אני מאוד חכמה, "אבל באהבה – טיפשה". אז כדי להוכיח לעצמי שהיא צודקת, אני ממשיכה באדיקות של מתפלל לרצות את הבחור הזה.
אבל נמאס לי. נמאס לי שרוצים להציל אותי וזורקים לי עצות כמו "תזרקי אותו". נמאס לי שאנשים חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב לי, אפילו שאני יודעת שלא הכי טוב לי. נמאס לי שאומרים לי שאני לא מעריכה את עצמי, זה פשוט שאני מעריכה אותו הרבה יותר מדי. ונמאס לי מנשמות טובות שרוצות לנער אותי, אבל חיי הנישואים שלהן עמוסים באבק.
גם מהרווקות המצקצקות נמאס לי. הן לא מבינות מה אני עושה בקשר שאין בו עתיד, אבל גם לא מבינות שאני את הילדה שלי כבר עשיתי, והרווחתי יציאה מהמרדף. כולם פה שופטים אחד את השני, כל יום, כל הזמן. מצחיק שבמדינה שאין בה עונש מוות, מערכת היחסים שאני נמצאת בה נידונה למוות יותר מדי פעמים. מצחיק שהיא עדיין מסרבת למות. כנראה שהמתת חסד היא מה שנחוץ. שצד שלישי יבוא ויהרוג את הכל.
"אימא?", הילדה התעוררה וקראה לי. "כן, מתוקה, חזרתי. אני תכף באה". לא בוכים כשיש לך ילדה מדהימה ואת לא צריכה שום גבר שיעשה לך טובה. אבל אני כן בוכה. נכנסת למיטה, מתחפרת מתחת לשמיכה עבה, מחזיקה אותה חזק, מתעטפת מכל כיוון כמו משוועת לחיבוק והגנה, ומסמסת לו "אכזבת". אילו הייתה בי תבונה, עד הבוקר כבר הייתי מאבדת בו עניין. אבל כבר הסכמנו שאני טיפשה באהבה. ואולי הטיפשות האמיתית היא לחפש באהבה הגיון.
