כן לגבול, לא להפרדה: לפתור את סוגיית עזה
כל חקלאי העוטף, ימנים ושמאלנים, מתחננים למתן היתרי עבודה לפלסטינים מהרצועה. גם הם מבינים שמודל ההפרדה לא עובד. יש דרך אחרת
ארכיון. הפגנה בגבול רצועת עזה(צילום: AFP)
"אל מול גבולות השעון
ממרחקים אבודים
אני יכול עוד לזכור
בית קפה קטן אפור כשהיינו ילדים
בחום השמש
ביום של חג או יום של חול,
שדרות ובית תוף וכינור"
כך נפתח אחד השירים המפורסמים של להקת "שפתיים" משדרות, עיר מגוריי, שנכתב על ידי חיים אוליאל ומיכה ביטון. בית הקפה שהקים וניהל אביו של חיים אינו זיכרון של שדרות בלבד. משפחת אוליאל מספרת על מרכז שוקק של תרבות ערבית שמשך את יוצאי צפון אפריקה, החלוצים של שדרות, ואת תושבי עזה שהגיעו במיוחד או עבדו באזור. בית הקפה היהודי-ערבי בשדרות מהדהד בתרבות המקומית, שהפכה נכס צאן ברזל ישראלי ביצירה של "שפתיים", "טיפקס" ולהקות אחרות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
צפונית-מערבית משם, באשקלון, נולדתי ב-1976 למציאות שבה עזה היא חלק מהמרחב באופנים דומים. אבי שירת בה בצבא קבע וביקרנו במקום פעמים רבות. רבות מהקניות של שכניי נערכו שם וחוף הים של עזה היה מקום שבו נחו מעמל יומם גם תושבי אשקלון והקיבוצים "סמוכי הגדר". בכל בוקר היו יוצאים עשרות אלפי עזתים לעבודתם בתוך ישראל. הם עיבדו את שדותינו, בנו את בתינו וניקו את רחובותינו. האינתיפאדה הראשונה פגעה במעבר הזה, אבל עד עליית חמאס לשלטון ב-2006 היה המגע של האזור עם העזתים יומיומי ומשמעותי.
הזיכרון הזה נשמע מוזר, פנטזיה רחוקה, לבני הבכור שנולד ב-2006 למציאות של צבע אדום, אבל הוא עדיין חי ונושם במרחב עזה. לא מדובר ברומנטיקה - המפגש הזה טעון גם באלימות - מהפדאיון בשנות ה-50 (שהרגו קיבוצניקים אבל גם תושבי שדרות), המשך בטרור של שנות ה-70 (שכוון בעיקר לחיילי צה"ל ברצועה), ועד האינתיפאדה הראשונה, הפיגועים בתקופת אוסלו והאינתיפאדה השנייה. ובכל זאת, הסגירה הכמעט הרמטית של רצועת עזה, על כשני מיליון תושביה, לא הייתה מעולם חריפה יותר.
מודל ההפרדה הזה לא עובד. אלפי רקטות נורו משטח עזה לישראל, מאות ישראלים נהרגו ואלפים רבים של עזתים. הרקטות הביאו לכיפת ברזל, אחריה נחפרו המנהרות שבגינן מוקם המחסום התת-קרקעי, שאחריו יגיעו החדירות מהים ובתגובה יוכשר מכשול הימי. בקרוב ודאי נתבשר על הפתרון הטכנולוגי לעפיפוני התבערה, אבל החד גדיא יימשך.
בלי להפחית מאחריות חמאס הרצחני, ברור שההפרדה לא עובדת. מדובר במודל אלים שמפרנס את הפנטזיה של העלמות הפלסטינים מהמרחב שבו הם חיו מאות בשנים (רצועת עזה מאוכלסת בעיקר מפליטי 48' שנמלטו וגורשו לתוכה). מדובר במודל שלא לוקח בחשבון את העושר המסוים שהיה, עם כל יחסי הכוח, ושיכול לחזור כאשר יונמכו הגדרות במקום לגבוה ולהעמיק. מדובר ברמיסה של העובדה שלרוב רובם של הבדואים בנגב, כשליש מתושביו, יש קרובי משפחה מאחורי הגדרות הללו, והמשפחות הקרועות נפגעות בכל תגובה-ירי- תגובה שכזו משני הכיוונים.
לפני כחצי שנה נפגשתי עם חקלאים ישראלים בעוטף עזה. חלקם מגדירים את עצמם ימנים וחלקם שמאלנים. כולם מתחננים להיתרי עבודה לעזתים. הפלסטינים, שעד לפני כעשור עבדו איתם, נמצאים בקשר שוטף עם החקלאים הישראלים. הם העובדים המיומנים והקרובים, להבדיל מאלה שהחקלאים נאלצים להטיס אלפי קילומטרים כדי לעבד את שדותיהם. לא מדובר בחמלה. מדובר בצורך הדדי. כל פתרון הומניטרי ומדיני, שמחויב המציאות כי הפיצוץ כבר מתרחש, חייב לקחת בחשבון את העובדות הללו.
גבול בין עזה לישראל, בין מדינה פלסטינית למדינת ישראל, הוא הכרחי, כי אנחנו, היהודים בישראל, רוצים מדינה משלנו, שבה נבטא את הזהות שלנו, את התרבות שלנו ואת המורשת שלנו. וכך גם הפלסטינים. אבל גבול לא חייב להיות חומה. הוא לא מחייב הפרדה פיזית בין אוכלוסיות. הוא יכול להיות פתוח, תחת מגבלות מסוימות, אבל כזה שאפשר לעבור אותו. נושם. היינו שם פעם, אנחנו יכולים להיות שם גם בעתיד.
- אבי דבוש, תושב שדרות, הוא חבר הנהלת מרצ וחבר מזכירות "ארץ לכולם" - תנועה ישראלית-פלסטינית המציעה פתרון לסכסוך של שתי מדינות ריבוניות עם גבולות פתוחים. ביום שני (2 ביולי) יתקיים בתל אביב כנס בנושא "מדברים על עזה ומדברים עם עזה" ביוזמת התנועה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אבי דבוש
צילום: נעם ריבקין פנטון
מומלצים
