בחורים שווים הם כמו ג'ינסים מוצלחים. נדירים
בדרך כלל אפשר לדעת אם הג'ינס מתאים לך וזה אפילו לא עניין של מידה. אם את יכולה לפסוע בו בנונשלנטיות, אם את לא צריכה להפסיק לנשום כדי שהרוכסן ייסגר, ואם בא לך ללבוש אותו בכל יום
שעה קלה קודם לכן, על גבי מסך האייפון השחור, הבהבה הודעה: "היי גפן, הרגע חזרתי לישראל. מה קורה?". השולח היה בחור שפשוט לא מצליח לקלוט שזה לא עובד בינינו. הכרנו לפני שנה במסיבה שהתקיימה ברמת הגולן. על האוטובוס בדרך חזרה, כשכל השאר נרדמו, עשינו הכול חוץ מלשכב. למחרת כבר הגיעו האסמסים המלוקקים, כשבהמשך הצטרפו אליהם שיחות טלפון מוגזמות במקצת. שבוע אחר כך הסכמתי, עם הסתייגות די גדולה, שניפגש שוב. אחרי הכול, מבחינה חיצונית הוא היה לגמרי הטעם שלי. מי שיער שמבפנים הוא יהיה כוסברה, פטרוזיליה ושמיר, או במילים אחרות - כל הדברים שאני שונאת?
הוא הגיע לאסוף אותי על האופנוע ויצאנו לפאב, לא רחוק מהדירה. בדיעבד זו הייתה החלטה מצוינת לאור העובדה שהעקבים שנעלתי לרגליי עמדו על, ובכן, 15 סנטימטרים. עשר דקות לאחר שלגמנו מהבירות כבר ידעתי שבקשר הפוטנציאלי הזה לא טמון שום פוטנציאל. הוא השרה עליי תחושה לא נעימה שהלכה והתגברה כשהוא לא הפסיק לנסות להאיץ בי שנלך לדירתו. הוא אמר שברצונו להכין לי ארוחת בוקר, ושנבלה יחד כמו "זוג אמיתי". הוא אפילו הבטיח שלא חייבים לשכב, אם זה מה שמפריע לי.
אבל לא התחשק לי להמשיך איתו את הערב, והעובדה שהוא לא היה מוכן לקבל את זה ולגלות הבנה כלפיי, רק הביאה לי את הסעיף. איזה עתיד זוגי יכול לצמוח כשכבר על ההתחלה הוא מתגלה כאגואיסט כל כך? אחרי שהחלטתי להפסיק להתעצבן ולהרים את הקול, פשוט אמרתי לו שאני אשמח אם הוא ילך. הבעה של הלם עיטרה את פניו עד שלבסוף נעמד, לקח את קסדת האופנוע והתרחק. זו הייתה גרסה מחודשת ל"ויברח".
בשבועיים שלאחר מכן הוא המשיך להציף אותי בהודעות עד שהתעייף. וכעת, שנה אחרי כן, הוא פתאום שוב רוצה להיפגש. כששאלתי אותו אם לא נמאס לו, השיב שלא. שהוא עדיין חושב שאני יפה ושהוא עדיין רוצה שניפגש. זה היה כל כך משונה עד שפסקתי במלאכת סידור הבגדים. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב", כתבתי לו. "אם זה לא עבד בפעם הראשונה, למה שזה יעבוד עכשיו?". לא עברה דקה וטענה נגדית ומנומקת נשלחה לכיווני.
איך יודעים שזה מתאים?
האם אני צודקת? או שמא יש אמת בדבריו? ובכלל, כמה דייטים מספיקים כדי לדעת? זו לא הפעם הראשונה שאני פוסלת בחורים אחרי דייט אחד בלבד, אבל זאת הפעם הראשונה שהבחור פשוט מסרב להכיר בזה. לפעמים אני חושבת שקצת כמו עם בחורים, גם לבחור ג'ינס זה לא עניין של מה בכך. בדרך כלל אפשר לדעת אם הג'ינס מתאים לך וזה אפילו לא עניין של מידה. אם את יכולה לפסוע בו בנונשלנטיות, אם את לא צריכה להפסיק לנשום כדי שהרוכסן ייסגר, ואם בא לך ללבוש אותו בכל יום.
לפעמים הג'ינס נראה מעולה ואת חייבת שהוא יהיה בארון שלך, אבל הוא לא נוח לך בשום צורה, ואת צריכה להרעיב את עצמך יום שלם לפני שאת נכנסת לתוכו. לפעמים את תרכשי אותו, אבל תדעי כבר במעמד הקנייה שזאת טעות. אבל האופציה הכי טובה היא כשאת מתאהבת בג'ינס והוא טיפה צמוד, אבל מתרחב בהתאם לגוף שלך. הוא ידגיש את מה שטוב, ויסתיר את מה שרע.
מוקדם יותר באותו יום התחלתי עם מישהו, ואחרי שהשיחה התקדמה יפה הוא אמר לי שהוא בדיוק התחיל לצאת עם מישהי אז הוא לא חושב שזה מתאים בשלב זה. חשבתי לעצמי שאם הוא רק התחיל לצאת איתה, איך הוא כבר יודע שהיא מתאימה לו? מעניין כמה דייטים הוא היה צריך לעבור כדי להחליט.
ובכלל, איך יודעים משהו בחיים האלו? כולנו במסע אחר האחד שיגרום לנו להפסיק לחפש. כמו ג'ינס ליוויס ישן ונצחי בצבע תכלת, שחורשים אותו יומם וליל, ולא מכבסים עד שחייבים. ג'ינס כזה משול בעיניי לזוגיות אמיתית, ואני כמהה לבחור שיגרום לי להרגיש ככה. לגבר הזה שיעטוף אותי, אבל בכל זאת ארגיש חופשייה כשאני איתו.
הפשלתי את הג'ינס מרגליי והחזרתי אותו למקומו. נזכרתי במילותיו של אנדי וורהול. הוא אמר שהוא רוצה למות לבוש בג'ינס שלו, וזו אכן אפשרות ראויה, אבל כשאמות אני מקווה שזה יהיה אחרי שחוויתי אהבה, כזו שלא ארצה להניח על המדף ולשכוח ממנה.
