בשיחה קצרה עם היוצר אופיר ראול גרייצר, קל מהר מאוד לזהות איך את העולם הוא רואה כמו סרט אחד, רווי בסצינות צבעוניות, ולסירוגין גם טעימות.

ראול?

"האמת שהשם הזה היה של סבא שלי ותמיד היה שם, אבל רק כשהגעתי למכללת ספיר ובכל הטפסים הופעתי כראול התחילו לקרוא לי כך, וזה הדליק אותי. בטח אחרי שלמדתי יותר על ההיסטוריה המשפחתית”.

ההיסטוריה של גרייצר,36, מתחילה ברעננה. "מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לספר סיפורים וקולנוע היה משהו שריתק אותי. הדימיון המופרע שלי הוביל אותי באותם ימים לצפות בסרטי אימה. אולי בסה"כ הייתי ילד די פסיכי", הוא צוחק. "תמיד היה העניין הזה של לספר סיפורים”.

רצה ועשה. במגמת הקולנוע בתיכון הוא נשאר הרבה אחרי שעות הלימודים בחדרי העריכה וגם אחרי שהשתחרר מהצבא עבד להגדרתו בכל "עבודת פח"אפשרית בכדי לחסוך כסף ללימודים.

המאמץ, כפי שניתן להבין ממנו, השתלם. "בגיל 25 נכנסתי למכללת ספיר, עברתי לשדרות, וזה היה מקום מדהים לגור בו", הוא מפתיע. "היה נפלא להיות במקום הפוך לגמרי מרעננה. מעיר לבנה, מצוחצחת, אשכנזית להחריד, עברתי לשדרות שהייתה ההיפך בכל צורה. עיר עניה, עם ציבור של מהגרים, בעיות אבטלה, הזנחה. למצוא את עצמי במקום שונה לגמרי והרבה פחות מרכזי, מקום של שוליים, היה מעניין".

מתוך הסרט. "צריך להתמודד יום-יום עם הקושי בעיניים"

למעשה הוא מתאר כל כך הרבה השראה וסיפוק מהחיים בעיר המופגזת של אותם ימים שנשאר לחיות בה גם אחרי סיום הלימודים. "הבנתי שבמקום שיש בו קושי ואי נוחות אפשר להתפתח, להבין ולהתמודד עם שאלות קשות וזה מה שצריך כשרוצים לעסוק באמנות או יצירה. מקום נוח זה פתרון שטוב להייטקיסט, לא בשביל יוצר", הוא מתעקש. "כדי לעשות דברים שקשורים בביטוי ועשייה, צריך להתמודד יום יום עם הקושי בעיניים”.

עד כה לא נשמע כמו חומר ליצירה כמו "האופה מברלין”.

"אני דווקא רואה את הקשר הישיר", הוא מסביר, "הסרט עוסק באנשים שמסרבים ליפול אל תוך תבניות שנקבעו עבורם מראש. אל תוך קטגוריות שלא מייצגות אותם. הוא עוסק באנשים שהם שוליים וזה מאוד מתחבר לי”.

בתקציב יחסית זעום של 800,000 שקלים בלבד, הצליח גרייצר ליצור את הסרט הישראלי המדובר של השנים האחרונות. הרעיון, באופן לא ממש מפתיע, נולד מעוד אחת מההיכרויות המיוחדות שטיפח עם דמויות שריתקו אותו במסע החיים. "הסרט נולד אחרי שיחה שלי עם גברת איטלקיה שהכרתי במסע תרמילאים באיטליה. כמה שנים קודם לכן, טיילתי באיטליה והכרתי אותה ואת בעלה. בעלה ואני הפכנו מיודדים והוא סיפר לי בסוד על החיים הכפולים שהוא מנהל. כמנהל מוזיאון, בעל ואב לשלושה, הוא נהג להיפגש ולתחזק קשרים עם גברים לאורך כל שנות הנישואים שלהם. מהמייל ששלחה לי אישתו אחרי שנפטר, הבנתי שרק לאחר מותולמדה על הסוד הגדול ששמר למעלה מ-20 שנה”.

מתחבר לכל המויות. גרייזר

כך נולד הסרט.

"הרעיון היה בראש. המייל הזה הגיע כמעט 10 שנים לפני שיצא הסרט ואני הייתי בשדרות. היה לי ברור באותו הרגע שעל זה אני רוצה לעשות סרט”.

העלילה עברה לברלין עם גרייצר. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי בברלין", הוא מספר בזמן שהוא שוכן בביתו שבברלין. "כשהגעתי הייתה לי תחושה מאוד טובה, של חיים חדשים ואפשרות להיות רחוק מכל הפוליטיקה והמאצ'ואיזם בישראל והתחלתי לכתוב. לקחתי את הסיפור עם השראה מהסיפור האמיתי ויצקתי מתוכו את החיים שלי”.

הוא מתאר כיצד התסריט נאפה עם כל המרכיבים שהסעירו את חייו. אהבה לאוכל, לאפיה, המאבק בין דת וחילוניות, שמאפיין את המשפחה שגדל בה, והעובדה שגם הוא, כמו הדמות הראשית, הומוסקסואל. "האמת היא שאני מתחבר מזוויות שונות לכל הדמויות. אני הומו ויצא לי להיות בסיטואציות עם אנשים שמתחבטים בשאלה הזו של לספר או לא לספר. אני בגיל 16 כבר יצאתי מהארון, שזה נורא מוקדם, אבל היו סיטואציות רבות בחיים שלא סיפרתי מיד. כשהיו לי שותפים דתיים למשל, לא אמרתי להם”.

הסיפור עוקב אחרי תומאס, אופה מברלין. אחד הלקוחות הקבועים שלו הוא אורן הישראלי, שמגיע אחת לחודש לברלין ודבר ראשון נכנס למאפיה, אוכל עוגות וזמן קצר אחרי, מתחיל לנהל איתו רומן. לאורן יש אישה וילד בירושלים. אחרי יותר משנה, יום אחד נהרג אורן בתאונת דרכים בירושלים. תומאס מגלה את זה, שבור לב ומבולבל ונוסע ירושלים. שם הוא מוצא את האישה, לה בית קפה קטן במרכז ירושלים ומתחיל לעבוד אצלה, מבלי לספר לה מי הוא. מתחיל לשטוף כלים, ללמוד אותה, מתבונן בה, מנסה להבין עוד פרטים על מה שקרה לאורן וזה נהיה יותר ויותר אינטנסיבי.

מאז שיצא הסרט, הופיע כבר בלמעלה מ-80 פסטיבלים, זכה בשמונה פרסים, הוקרן בבתי הקולנוע בישראל, וכעת, כאמור, מגיע גם אלינו. "אני מאוד מתרגש, למרות שאני לא נשמע כך", הוא מודה. "זה הפתיע אותי, אבל נראה לי שאנשים מתחברים לסרט כי הוא באמת סרט יפה שיש בו הרבה אהבה וקבלה, זה סרט שנותן חום ויש בו הרבה אוכל והמון עוגות ולכל האלמנטים האלו אנשים מתחברים. הקשר בין אוכל ואהבה וחיבורים של אנשים מכל מיני רגעים של כאב”.