אהבתנו גוססת, אך אינני מסוגלת להרוג אותה
אני לא מרפה בינתיים, ואתה ממשיך לרצות אותי. לא פחות מפעם, ייתכן שאפילו יותר. דווקא כי התרחקתי, הבנת שאסור לך לוותר. אתה עושה בשבילי כל כך הרבה וזה לא שאני כפוית טובה. פשוט האהבה שלי מתה. משהו כבר לא מסתדר
ערב, שעה מאוחרת והילדים ישנים. אתה נוגע בי ומשהו בי כבוי. כל כך הרבה שנים ביחד. כל כך הרבה רגעים, ופתאום זה מכה בי בבת אחת - האהבה שלנו גוססת. רציתי לשמור עליך, אהבה יפה שלי. רציתי להצליח היכן שהוריי נכשלו. רציתי להוכיח לעולם שאני טובה יותר. לכן כשהתחילו המשברים בלעתי המון צפרדעים. נלחמתי על שלי, אבל גם התגמשתי והורדתי את הראש כי בשביל שלום צריך לעשות ויתורים.
לא לקחתי בחשבון שהאהבה יכולה לפרק אותנו לגורמים. שאנשים משתנים. והשתניתי. בשנים האחרונות התפתחתי מקצועית ואישית, ואתה פחות. בזמן שזקפתי את הגב, אתה הלכת והתכופפת. אני רכשתי חברים ואתה איבדת. והיו לך דברים טובים, טובים עד מאוד. היית אבא שדואג לילדים ובעל שמשתדל לרצות. אבל כשהגיעו הריבים - והם הגיעו, שם נטרפו כל הקלפים. שם עשינו טעות אחרי טעות.
יותר קל לסלוח למי שאוהבים. ואתה צועק לאהבה, חמלה וסימפתיה, אך הן הולכות ודועכות. מתות יחד עם כל החוויות הטובות והרעות, ויוצרות בתוכנו ריק נוראי. כי מה שאוהבים בשנות ה-20, כבר לא בהכרח מתאים בגיל 40. ודברים קורים ואנשים משתנים. אתה טוען שאני כבר לא אני ואתה צודק. אני כבר לא רוצה שלום בכל מחיר. אני רוצה שקט ושלווה, אבל פוחדת לעשות את הצעד ולנתק אותך ממכונת ההנשמה. בכוחותיי האחרונים אני ממשיכה לשחק. כלפי חוץ אלופה ואוהבת, מבפנים נרקבת. מטורף לחשוב על מה שיכול היה להיות לנו ואיננו עוד.
יש מזכרת לאהבה - הילדים המדהימים שלנו. אבל אתה מתיש אותי, מערער אותי ואני לא יכולה יותר להכיל. רציתי להציל אותך ממשפחה קשה ומנפש שסועה, אבל בסוף נזקקתי לעזרה בעצמי. ליד מכוונת שתוביל אותי למעשה הנכון. שתתן לי לפקוח עיניים ולאהוב את כל המכלול. מטורף מה שהיה יכול להיות לנו. לכאורה היה לנו הכול, אך בתוכי לא נותר עוד דבר. כמו זרה בביתי שלי, כמו זרה בחיים של עצמי. נמצאת איתך 20 שנה אבל כבר לא מזדהה, לא מכילה ובכל זאת לא מרפה.
הבנתי שאני טובעת ונמצאת במצב שאולי עדיף לפרק. וכל יום משפחות מתפרקות ובכל זאת קשה לי כל כך לחשוב על תרחיש שבו ילדיי יגדלו בשני בתים. שאאלץ להתחלק בילדיי בימים. לא לראותם כל יום מתי שבא לי, מתי שמתחשק לי. וכל מי שרוצה בטובתי חוזר ומדגיש שגם להיות עצובה זה לא שוס, ושהילדים יודעים, רואים ומרגישים. אבל אני לא מרפה בינתיים, ואתה ממשיך לרצות אותי. לא פחות מפעם, ייתכן שאפילו יותר. דווקא כי התרחקתי, הבנת שאסור לך לוותר. אתה עושה בשבילי כל כך הרבה וזה לא שאני כפוית טובה. פשוט האהבה שלי מתה. משהו כבר לא מסתדר.
בימים בהם האהבה גוססת כל חוש גוסס גם הוא. אתה נוגע בי ואני לא מרגישה, אתה מדבר ואני לא שומעת. אתה עושה ואני לא רואה. ויש יצר הישרדות שמשמיע קול מדי פעם ומזכיר את 20 השנים שעברו, את הזיכרונות העצומים שחווינו יחד. איך ידענו להרים זה את זו. איך היינו שם יחד בכל השנים הכי משמעותיות.
הקו הדק שבין אהבה לשנאה. אתה מבטיח שלא תפגע אבל המשקעים כבר כל כך עמוק שאין מקום למחילה, ותאמין לי שאם הייתי יכולה הייתי ממשיכה הלאה, מתקדמת ולא מסתכלת לאחור. עושה עסקה עם כל מי שצריך, אפילו עם אלוהים. אולי תמורת כמה שנים אקבל קצת שקט וחיים יותר טובים.
אבל אני גמורה. ממש רקובה מבפנים. כל השדים לא מפסיקים להציק. לכן גם כשאתה מנסה, אני כבר לא באמת שם. מצד שני, אני פוחדת מהלא נודע. פוחדת להיפגע. חוששת ששם בחוץ יהיה יותר נורא. שלא אדע את נפשי בלעדייך. כי למרות שאני עצמאית מספיק, הנפש חרדה.
וכך, למרות כל המדדים, אני לא מסוגלת לנתק אותנו ממכונת ההחייאה. נאחזת בכל פיסה ולא בטוח שמהסיבות הנכונות. אולי בכלל מחרדה ואולי מאיזושהי תקווה קלושה שמשהו פה יתעורר בכל זאת, ושזה כן אפשרי ושהאהבה שלי תקום לתחייה ותצדיק את כל המועקה.
לפנייה לכתב/ת 
