הבדואים נוהרים ללימודים ברשות הפלסטינית

פערי השפה ותחושת הניכור שולחים צעירים מהפזורה לאוניברסיטאות מעבר לקו הירוק או בירדן. התוצאה היא שהבעיה משכפלת את עצמה ואי-שילובם בחברה הישראלית מחריף. משרד החינוך יכול לעשות משהו בעניין

ד"ר פנחס חליוהפורסם: 04.07.18 , 08:35

אילוסטרציה סטודנטית מוסלמית (צילום: shutterstock)

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

החלטת הוועדה לתכנון ולתקצוב של המל"ג להענקת תמריץ לשילוב סטודנטים בדואים הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות, באמצעות תקצוב של עד 80 אלף שקל לסטודנט לתואר הראשון, היא מוצדקת מאין כמוה. את הבדואים אנחנו מכירים בעיקר מהדיווחים התכופים בתקשורת על מעשי אלימות בפזורה ומתמונות מהכבישים מהדרום הפרוע בואכה מצפה רמון. ההשתקפות הזאת היא תוצאה של בעיה מחריפה והולכת הנובעת מאי-שילובם של בתרבות הישראלית. היעדר השילוב מביא לניכור וריחוק, והתוצאה היא אלימות, פריעת חוק ותחושה שבתוך המדינה שוכן מגזר שאינו חלק מן הנעשה בה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

סוגיית הבדואים בדרום מורכבת מארבע בעיות עיקריות: קרקעות, שפה, השכלה ועוני. מלבד בעיית הקרקעות, שנידונה בבתי משפט ונעשים מאמצים להסדיר אותה, אי-ידיעת השפה העברית היא המקור לשאר הבעיות. היא יוצרת ריחוק פסיכולוגי ובעקבותיו ניכור ותסכול בקרב בני המגזר.

בעיית השפה נוצרה בחסות המדינה והיא מתחילה במערכת החינוך - מגני הילדים ועד בתי הספר התיכוניים במגזר. הבדואים לומדים בערבית, נבחנים בערבית ומסיימים בגרות בלי לדעת את השפה הראשית של המדינה. אם נוסיף לכך את העובדה שהיישובים הבדואים בדרום מרוחקים מנטלית וגיאוגרפית מיישובים יהודיים, שלא כמו בצפון, אין פלא שתחושת הניכור כתוצאה מחוסר חיכוך עם הישראלים מחריפה.

תופעה זו מקבלת משנה תוקף בקרב הנשים והצעירות במגזר, שממעטות לצאת מהיישובים ולבוא במגע כלשהו עם הישראליות על גווניה ותרבותה. הן לא מכירות את השפה העברית אפילו ברמה הבסיסית הדרושה לניהול שיחה.

אי-ידיעת השפה בקרב שני המינים מובילה לתוצאות נמוכות בבגרות, מה שמקשה על הקבלה ללימודים גבוהים ומביא לכך שרוב הבדואים והבדואיות הפונים ללימודים אקדמיים עושים זאת במוסדות הרשות הפלסטינית או בירדן.

אגב, הבנות, שלרוב לומדות חינוך, שבות בתום הלימודים למקום מגוריהן עם תעודה שמסייעת להם להשתלב במערכת החינוך ביישובים הבדואים בלבד, מה שמנציח את בעיית לימודי העברית ובעקבותיה את הרמה הלא מספקת של ההצלחה בבחינות הבגרות.

התוצאה צפויה: רק 23% מהבדואים בשכבת הגיל הרלוונטית מסיימים עם בגרות ברמה המתאימה ללימודים אקדמיים, לעומת 39% מן הבוגרים במגזר הערבי בכלל. זאת הסיבה שרק 850 בדואים לומדים כיום באקדמיה הישראלית - כ–1% מכלל המערכת, וזאת בשעה שחלקם באוכלוסייה הוא 4% בשכבת הגיל הרלוונטית.

בעיית השפה אם כן, היא הגורמת להשכלה נמוכה, ממנה לעוני ולתחושת ניכור ותסכול, ומשם קצרה הדרך לאלימות ואי-השתלבות בתרבות הישראלית. מצב דברים זה מנוצל על ידי תנועות אסלאמיות שונות, חלקן קיצוניות וחלקן פחות, והן הולכות וצוברות כוח ושליטה במגזר הבדואי בדרום.

המועמדים ללימודים אקדמיים מהמגזר הבדואי מגיעים לא רק ללא ידיעת השפה העברית, אלא גם בלי הרגלי למידה, וזאת מלבד הקושי האובייקטיבי להגיע למוסדות הלימודים מישובים שאין בהם תחבורה ציבורית זמינה. וכך, למרות המאמצים, אחוזי ההצלחה שלהם במכללות נמוכים בשיעור ניכר לעומת בני מגזרים אחרים, וככל שידוע לי גם באוניברסיטאות התמונה דומה ומצערת.

במכללה האקדמית אשקלון אנו עושים מאמצים גדולים, זו השנה הרביעית, לשלב סטודנטים מן המגזר הבדואי באמצעות שיעורי עזר, תגבורים, מנחים והסעות מיוחדות. ולמרות זאת, אחוז הנכשלים בקרבם גבוה יחסית לזה שבקרב סטודנטים ממגזרים חלשים אחרים בקמפוס.

ההחלטה שקיבלה הוועדה לתכנון ולתקצוב על הגברת הסיוע למוסדות כדי לשלב את המגזר הבדואי בדרום היא אכן נכונה וטובה, אבל חייבים לעשות פעולות נוספות ומשלימות. בצד זה, על משרד החינוך והמל"ג לבחון מחדש את המשך ההכרה בלימודים האקדמיים ברשות הפלסטינית, אלא אם יוטל פיקוח אמיתי על תוכן הלימודים ורמתם. אישי ציבור רבים מהמגזר הבדואי לא הסתירו בפניי את מורת רוחם מן העובדה שצעירים נוהרים ללימודים שם. וזאת מתוך ההכרה שלימודים אלה לא משרתים אותם ולא מקדמים את האפשרות לשלבם בעתיד במשק ובחברה הישראלית.