למדינה נגמר הכסף - העם עבר לסחר חליפין
הכלכלה של ונצואלה קורסת, ובנוסף למחסור במזון ובתרופות היא סובלת ממחסור בשטרות. אז איך משלמים לספר או לנהג? עם קמח ואורז
עשרות דייגים ממתינים בשמש הצהריים היוקדת ללקוחות שיקנו את הדגים שהעלו בחכתם. הדייגים בעיירה ריו צ'יקו, בחוף הקריבי של ונצואלה, אינם מצפים לקבל כסף, אלא קמח, אורז ושמן לבישול.
"אין כאן כסף מזומן, רק סחר חליפין", אומרת מיליידי בת ה-30, מחזיקה צידנית ובה דגים שבעלה הצליח לדוג. מיליידי מקווה לקבל תמורתם אוכל שיספיק לה כדי להאכיל את ארבעת ילדיה או תרופות לבנה שסובל מאפילפסיה.
בוונצואלה יש מחסור חמור לא רק במזון ובתרופות, אלא גם בשטרות. כתוצאה מהיפר-אינפלציה צריכים האזרחים להשיג שטרות כסף רבים כדי לשלם גם על הסחורות הזולות ביותר. לוונצואלה אין כרגע די שטרות, וסחר החליפין צובר תאוצה.
בערים הגדולות יכולות חלק מהחנויות להתמודד עם המצב על-ידי העברות בנקאיות או תשלום באשראי. ביישובים כמו ריו צ'יקו, עיירה בת 20 אלף תושבים, דבר כזה אינו בא בחשבון. גם באזורים רבים בבירה קראקס מעדיפים בעלי עסקים רבים את סחר החליפין על העברות בנקאיות ועל כרטיסי אשראי.
הזינוק בשימוש בסחר החליפין משקף את מצבה העגום של ונצואלה, מדינה שפעם הייתה משגשגת וכעת חוזרת אחורה בזמן. "זו שיטת תשלום פרימיטיבית מאוד, אבל זה גם פרימיטיבי מאוד שלמדינה אין מספיק כסף מזומן", אומר הכלכלן לואיס ויסנטה לאון.
הכלכלנים אומרים שהבנק המרכזי של ונצואלה אינו עומד בקצב האינפלציה, שלפי האופוזיציה הגיעה בחודש מאי לשיעור של כמעט 25,000%, והוא אינו מדפיס שטרות מהר מספיק.
פעם הייתה ונצואלה אחת המדינות העשירות ביותר בדרום אמריקה, אך הכלכלה שלה קרסה במהלך כהונתו של הנשיא ניקולס מדורו. על רקע זה, כמעט מיליון איש – 3% מהאוכלוסייה – עזבו את המדינה בין 2015 ל-2017.
במאי השנה נבחר מדורו לכהונה נוספת בת שש שנים, אחרי מערכת בחירות שלוותה בחרמות ובטענות לאי-סדרים. ארה"ב גינתה את התנהלות מערכת הבחירות, אבל מדורו טוען שוושינגטון והאופוזיציה הכריזו "מלחמה כלכלית" על ארצו, ושהמלחמה הזו היא שהובילה לעליית מחירים ולמחסור תמידי במוצרי מזון ובתרופות.
עוד על הקריסה בוונצואלה:
- חיים מארוחה ביום: "נשיא ונצואלה רוצה שנאכל זה את זה"
- רעב וביזה בוונצואלה: הרוגים ופצועים במאבק על אוכל
חוליו בלאנקו, בן 34, עובד כנהג אופנוע, ומספר שללקוחות שהוא בוטח בהם הוא מרשה לשלם לו בהעברה בנקאית - משום שאין די כסף מזומן. "אני מעדיף אוכל במקום מזומן", אומר בלנקו, שמחכה ללקוחות בשכונות העוני במערב קראקס. "אני עובד בשביל אוכל כדי לשרוד".
ברובע לה וגה העני בקראקס, שבו חיים 124 אלף בני אדם, מציע הספר אלפרדו תספורת תמורת מיליון בוליבאר - בערך 30 סנט בשוק השחור. הוא מקבל גם אוכל עבור התספורת, ולפעמים מפנה את הלקוחות לאיטליז הסמוך - ומבקש מהם לקנות לו משהו ששווה ערך לתספורת.
בעיירה ריו צ'יקו, בינתיים, מספר הדייג ריינלדו על התסכול הגדול. הוא אומר שלפעמים הוא לא מצליח לקבל דבר תמורת הסחורה שהוא מציע ללקוחות: "יש ימים שעוברות חמש שעות בלי שמכרתי שום דבר, ואז אני חייב לקחת את כל הדגים הביתה".
לפנייה לכתב/ת 
