במונדיאל הזה הכל יכול לקרות / טור
התסריט המוכר היה כתוב, הקריסה המסורתית הייתה בדרך: אנגליה סופגת שער שוויון בתוספת הזמן, הנדרסון מחמיץ מהנקודה. אבל לא הפעם. לא ברוסיה. ואם האנגלים מנצחים בפנדלים, כנראה שהכל אפשרי. אורי קופר על הבעיטה בדלי שבסופו של דבר דווקא הפכה את הקערה
לפני כל משחק במונדיאל מנסים המארגנים להרים את הקהל עם שיר שמותאם לכל נבחרת. הרמקולים צורחים שיר אוהדים רלוונטי ואתמול במוסקבה, כצפוי, התנגן לו שיר "שלושת האריות", או כפי שהעולם באמת מכיר אותו Football's coming home, "הכדורגל חוזר הביתה".
הם תמיד מאמינים, אנגלים אופטימיים חסרי תקנה שכמוהם, אבל בדקה ה-120 היה נדמה שהאמונה התנדפה מאצטדיון ספרטק, או לפחות ישבה חזק רק אצל ההמון הקולומביאני, שריחף באוויר על ענני המומנטום. פנדלים. כלומר לאנגליה אין באמת תקווה.
זכרונות מכריס וודל, מדייויד באטי, מג'יימי קראגר – כל אותם מחמיצי הפנדלים האחרונים במונדיאלים קודמים. או מהמאמן הנוכחי, גארת' סאות'גייט ביורו 96'. אבל אנחנו נמצאים בעיצומו של מונדיאל משונה, כזה שתמיד אמור להשאיר תקווה אצל המיואשים ואף לגרום לפחד גם למלאי הביטחון. מונדיאל משוגע, עד כדי כך שאנגליה מנצחת בפנדלים.
אנגליה, זו שהייתה במאזן 3:0 בבעיטות הכרעה קודמות בגביע העולם, סופגת שער שוויון בתוספת הזמן והתסריט כבר נכתב. היא מחמיצה ראשונה פנדל והסרט כמעט הושלם. אבל לא ברוסיה. אם אנגליה מנצחת בפנדלים, ועוד אחרי שכבר החמיצה, באמת שהכל יכול להיות במונדיאל. שבדיה, רוסיה – רק תבחרו. אין דבר כזה שאין דבר כזה.
הכל, כאמור, היה מוכן לפאשלה האנגלית המסורתית. אמנם החצי הראשון של הפאשלה המתוכננת לא תאם בדיוק למסורת – ז'רי מינה הפך לראשון שמבקיע מול אנגליה בתוספת הזמן של מחצית שנייה במונדיאל – אבל לכל פאשלה יש גם פעם ראשונה. אנגליה נעלמה, רק כדי לשבור את הקללה הכי גדולה שישבה לה על הראש. היא ממשיכה לרבע גמר מונדיאל ראשון מאז 2006 ועכשיו היא באמת יכולה לחלום על עוד שלב, וגם על עוד אחד, הגמר. שבדיה, קרואטיה ורוסיה הן אלה שמתמודדות איתה על המקום באצטדיון לוז'ניקי.
קולומביה הפכה למתנקשת אגרסיבית
בדקה השביעית, אחרי שלא עבר את מבחן הכשירות, אבל כן מקלחת נוספת, עלה חאמס רודריגס ליציע והתיישב בשורה הראשונה. בלעדיו קולומביה הציגה הרכב הגנתי, קשוח וחסר יצירתיות. קולומביה, שהראתה כדורגל יפה במונדיאל, הפכה קודם כל למתנקשת אגרסיבית. באריוס דחף את לינגארד. סאנצ'ס הוריד את עלי. 20 עבירות ב-90 הדקות הראשונות.
השיא היה העימות החוזר בין מינה לסטרלינג. הבדל של 24 סנטימטרים בגובה, ועוד יותר ברוחב, מחזה שנראה כאילו לקוח ממערכון של החמישייה הקאמרית. דיבורים, דחיפות, שליחת רגליים לרגליים, והשיא כשסטרלינג, שמסתכל על הצוואר של מינה מלמטה, החזיק את הבריון על גבו הצנום, יחסית כמובן.
האגרסיביות הקולומביאנית השתלמה, אבל לאנגליה, כי אחרי סדרה של עבירות מטופשות הגיעה אחת של קרלוס סאנצ'ס על הארי קיין, שגם כבש בעצמו את הפנדל. קיין הגיע לשישה שערים – האנגלי הראשון מאז גארי לינקר 1986, וחלק גדול מהמספר המרשים הוא חייב לנקודה הלבנה. מחצית מהשערים שלו הגיעו ממנה. תוסיפו 2 מקרוב, ועוד כדור שפגע בו בטעות, ותקבלו מלך שערים פוטנציאלי ללא הברקה.
אנגליה בכללותה הייתה רחוקה מלהבריק, אולי חוץ מקירן טריפייר, שאיכשהו סיפק סכנה מצד ימין. מגן טוטנהאם רשם יותר מסירות מפתח מכל שחקני הקישור וההתקפה יחד, ובצד השני של
המגרש הצליח לתקל יותר פעמים מארבעת שחקני ההגנה הנוספים יחד. קיין, אגב, בעט רק 6 פעמים למסגרת בכל הטורניר עד כה. כל 6 הבעיטות האלה הפכו לשערים.
אבל גם לקולומביה יש סקורר, מינה שמו, ואחרי שכבש שער שלישי במונדיאל, הכל בנגיחות, הפך למבקיע השני בהיסטוריה הקולומביאנית בגביע העולם אחרי חאמס. האחרון, למרות הפציעה, קפץ במקומו המאולתר ביציע וכוכב גדול ככל שיהיה לא התנגד לחיבוקים מאוהדים אסיאתים ועסקנים אירופאים בחליפות. את האירוע ליווה רעש שאפשר לתאר אותו רק כאחת משאגות ההמונים הארוכות שידע המונדיאל, 8 דקות רצופות של צעקת שמחה בלתי פוסקת.
אבל אנגליה, וכמה זה מפתיע בהתחשב באותו שער דרמטי, ובהליכה לפנדלים כמובן, היא זו שסיפקה את השאגה האחרונה. אנגליה ממש לא מבריקה, אבל במונדיאל כזה באמת הכדורגל עוד יכול לחזור, איכשהו, הביתה.
לפנייה לכתב/ת 
