מפטי סמית עד אהוד בנאי: אוטוביוגרפיות שכדאי שתכירו

האמת של פטי סמית

זאת האוטוביוגרפיה המושלמת כי כמו כל דבר שפטי סמית נגעה בו, גם הספר הזה לא נכתב "כמו שצריך". במקום שבו כותבים אחרים משתעבדים לנוסחתיות שמסננת החוצה את מה שעלול לפגוע במיתולוגיה של עצמם, סמית התמסרה לסט הערכים שהנחה אותה לאורכה של קריירה מפוארת: לשים זין, לדבר אמת, להיות.

אולי בגלל זה היא לא עוסקת כאן רק בעצמה. דווקא אישיות אינדיבידואליסטית כמוה ידעה עד כמה לחברות הנפש עם הצלם רוברט מייפלת'ורפ יש חלק במסלול שעברה עד שזכתה למעמד של אייקון. "רק ילדים" הוא לא אוטוביוגרפיה של "הכוהנת הגדולה של הפאנק", כמו שכונתה באמצע שנות ה-70, אלא סיפור חברותם של שניים מהאמנים הגדולים של התקופה. ודרך הפריזמה המשותפת הזו, סמית מקימה לחיים את ניו-יורק המטונפת והסוערת שהגיעה אליה בסוף הסיקסטיז: מהמפגש הראשוני עם סצנת המוזיקה שהיא עתידה לכבוש, עבור ברגעים קשים של בלבול ועליבות, ועד אינספור תיאורים צבעוניים אך נטולי פאתוס של גיבורות וגיבורי התרבות של הזמן והמקום (מאנדי וורהול ועד ג'ניס ג'ופלין, מוויליאם בורוז ועד ג'ימי הנדריקס).

(מתוך הספר)

רוברט מייפלת'ורפ ופטי סמית. יצירה שגדולה מסך האנקדוטות שמרכיבות אותה(מתוך הספר)

"רק ילדים" (וגם ספר ההמשך, M Train) היא יצירה שגדולה מסך האנקדוטות והפרטים שמרכיבים אותה. לא שם נמצא הצופן לפענוח דמותה של סמית. זו הרוח שמפעמת במילים ומחדירה בהן את מלוא העוצמה הגלומה בתחושות כמו סקרנות, סכנה, עצב, שמחה, מחסור וגם אהבה. כל מה שהפך את Horses לאלבום מופת, ואת סמית לסמל של תקופה מרתקת, נמצא כאן בפחות מ-300 עמודים.

הרדיפה של רינלדו ארנס 

ארנס נולד באזור חקלאי נידח בקובה והיה בן 16 כשקסטרו תפס את השלטון. הוא לא זכה להכיר את אביו (למעט פגישה מקרית ברחוב), ונדד בין דודות וסבתות שלא כל כך ידעו מה לעשות עם הילד המוזר שהיה משוחח עם חרקים וכותב בראשו שירים בזמן שרץ בשדות. בגיל צעיר זכה להצלחה כסופר, אבל ההצלחה התחלפה בדיכוי כשהתפכח מהפנטזיה הקומוניסטית. ארנס נכלא כמה פעמים, סבל עינויים גופניים, הוקע כאנס וכפדופיל וכמעט נרצח בלינץ' על ידי המון מוסת. בפעם האחרונה ששוחרר מהכלא נאלץ להבטיח שמעתה והלאה יימנע מסקס עם גברים והתחייב לכתוב ספרים "אופטימיים". האוטוביוגרפיה מתארת בפירוט דקדקני, ישיר ולופת, את כל האירועים האלה, תוך שהיא צוללת לשורשי המאצ'יזמו הלטיני.

מומלץ לקרוא את "לפני שירד הלילה" דווקא בתקופה שבה השיח הלהט"בי (מונח שארנס מן הסתם היה לועג לו) מתמקד בסוגיות כמו הזכות לפונדקאות ובאילו בתי שימוש טרנסג'נדרים רשאים להשתין. ארנס מייצג אב-טיפוס שמבקש להשאיר את החוויה ההומו-ארוטית ביקום האפלולי של שירותים ציבוריים וברים מחתרתיים, שרואה במעשה המיני אקט של התרסה פוליטית ופוטנציאל לשחרור אישי. זו לא בדיוק גאולה דרך הביבים; היו הרבה ביבים בחייו הקצרים, אבל הוא מעולם לא נגאל.

החרמנות של קזנובה

קזנובה, ונציאני ממוצא מעט מפוקפק, יליד 1725, היה הרפתקן ומהמר, יזם ואינטלקטואל, נווד שעבר בכל ערי הבירה החשובות של אירופה, ומעל הכל - כידוע גם למי שרק נתקל בכינוי "קזנובה" - אוהב ורודף ואף משיג נשים. בערוב ימיו, כשלא נותרו כנראה עוד נשים לרדוף, ישב קזנובה וכתב, לאורך 12 כרכים שמבחר מתוכם תורגם לעברית בכרך אחד, את זיכרונותיו והרפתקאותיו.

קזנובה שעולה מהאוטוביוגרפיה הוא חי ואנושי: רברבן איטלקי אבל גם צוחק על עצמו, מלא תשוקה אבל גם משתאה לתשוקותיו, פגיע רגשית וגם יודע לספר סיפורי הרפתקה ואנקדוטות ממזריות. לא כל העלילות בספר חושניות - מופיע כאן, למשל, סיפור בריחתו הנועזת של קזנובה מהכלא הוונציאני - אבל רובן אכן כאלה. בין השאר תיאורי אורגיות, סיפור על פריג'ידית בעלת התנהגות זנותית, סיפור על נזירה משולחת רסן, השתלשלות עניינים שבה כמעט שכב קזנובה עם בתו, וסיפור על מאהב שרצה להציץ בקזנובה מתעלס עם אהובתו שלו.

קזנובה. אורגיות, פריג'ידית בעלת התנהגות זנותית ונזירה משולחת רסן

אבל ניתן להפיק מהווידוי של קזנובה גם הנאה אינטלקטואלית. לא רק בשל המידע ההיסטורי המפורט שהכתיבה הזו מכילה - הכרכים האלה נחשבים לעדות היסטורית חשובה על התקופה - אלא סביב אותו עניין שמסב את הסקרנות ואת ההנאה הפשוטה: העניין המיני והמגדרי. מאלף, למשל, לראות איך מעמיד קזנובה בעקביות רבה שתי מטפורות למעשה האהבה: האחת היא הקרבת קורבן משותפת לאלים והשנייה היא מלחמה. האהבה, מסביר קזנובה, היא מלחמה שבה הגבר נהנה לנצח והאישה להיות מנוצחת.

בכלל, ברוח התקינות הפוליטית של העת הזו, חשוב לציין שחלק מהרפתקאותיו של קזנובה אינן עוברות את הרף המוסרי של ימינו, ולעיתים של אף תקופה. גם זה חלק מהעניין שמעורר היום הטקסט. אם לא קוראים אותו עם מרקר אתי נוקדני, אפשר ליהנות מ"קזנובה: סיפור חיי" הנאה לא מועטה.

המרד המצויר של מרג'אן סטראפי

 קראתי את "פרספוליס" לפני למעלה מעשר שנים, ועדיין אני זוכר בעל פה כמעט כל סצנה מהרומן הגרפי הזה, שהוא למעשה אוטוביוגרפיה בשני כרכים. מרג'אן סטראפי מתארת בציורים את ילדותה בצל המהפכה האיסלאמית באיראן של סוף שנות ה-70, שכופה עליה ללבוש רעלה לבית הספר; את התבגרותה כנערה מרדנית שמעריצה את מייקל ג'קסון ואת איירון מיידן, ולא מוצאת את מקומה במציאות האיראנית השמרנית.

מרג'אן סטראפי. עולם שכל כולו גוונים של אפור(צילום: Georges Biard)

סטראפי, בת להורים אינטלקטואלים, פעילי שמאל, שאפילו אלוהים בדמיונה נראה כמו קרל מרקס, עוזבת את איראן לטובת אוסטריה, שם הוריה מקווים שתזכה לעתיד טוב יותר. אבל סטראפי מגלה שגם המערב החילוני הוא לא מציאה גדולה. היא פוגשת שם אנרכיסטים יהירים, קוראת את סימון דה-בובואר ומתקשה לציית למצוותיה, מעשנת ג'וינטים, מסירה את הרעלה ומחזירה אותה, מתאהבת בבחור בוגדני ומתגעגעת לטהרן.

האיורים בשחור-לבן אמנם קודרים למראית עין, אבל יחד עם ההומור של סטראפי, עם הכתיבה הישירה והכנה שלה, הם מציגים עולם שכל כולו גוונים של אפור. איראן החומייניסטית אמנם אחראית לכליאתם ולמותם של כמה מבני משפחתה של סטראפי, אלא שהמציאות כנראה הרבה יותר מורכבת - כפי שמוכיחה השיבה שלה הביתה.

וכמו שאוטוביוגרפיה טובה אמורה לעשות, לצד סיפור חייה של סטראפי - דמות שכל הווייתה היא מעשה של התנגדות פוליטית - הקומיקס הזה מספר בחוכמה את הסיפור הגדול יותר, של עם, של תקופה, של מקום. במדינה מתוקנת הספר הזה היה מופיע בתוכנית הלימודים כקריאת חובה, אבל במציאות שבה המאמץ המרכזי הוא לדמיין שהצד השני אינו אנושי - האיום האיראני האמיתי הוא לא האורניום, לא חמינאי ואפילו לא גונן שגב, אלא ילדה חצופה אחת עם רעלה.

"פרספוליס - סיפורו של המסע הביתה", מרג'אן סטראפי, מצרפתית: אביטל ענבר, אחוזת בית, 2009

החוצפה של פרנק זאפה

ספורט שקשה להימנע ממנו: לדמיין את המתים השנונים כפעילים ברשתות חברתיות. מארק טווין, אוסקר ווילד - מלכים של טוויטר, זה ברור. קישון - יותר טיפוס של פייסבוק. ויש גם סיטואציות מורכבות יותר - דיוויד פוסטר וואלאס, למשל. ייתכן שהיו אלו, אכן, מלכי הלייקים המבוזבזים של ההיסטוריה, אם כי היינו מעדיפים לדמות אותם כמחרימי רשת, בזים למדמנת המחשבה העדרית. פרנק זאפה - המוזיקאי האגדי, גאון הגיטרה, עם אונה אחת ברית'ם אנד בלוז מטונף ואונה שנייה במוזיקה קלאסית מודרנית, האיש המרגיז, המצחיק וגס הרוח לכאורה, שעליו נכתב שהוא מייצג את החוליה החסרה שבין מודרניזם לפוסט־מודרניזם - הוא אחד המועמדים המובילים לרשימה מדומיינת זו.

זאפה. החולייה החסרה בין המודרניזם לפוסט

"הספר האמיתי של פרנק זאפה", שנכתב על ידי זאפה עצמו בשיתוף עם פיטר אוצ'יוגרוסו (מבקר ג'אז, סופר וספיריטואליסט), מביא, בסגנונו המבודח תמיד, את סיפור חייו ויצירתו של זאפה - מילדותו כבן מהגרים פרוע במרילנד ובקליפורניה, דרך גילוייו המוזיקליים הראשונים כנער, ועד למעריצה שנתנה לו גלל בצנצנת - לצד פכים מפגרים מלוס-אנג'לס בסיקסטיז ("את לני ברוס ראיתי כמה פעמים במעדניית 'קנטר'. הוא היה יושב שם ליד הכניסה עם פיל ספקטור ואוכל נקניקיות דם"). אך ניכר שהספר נכתב לא מתוך רצון של זאפה לגולל את קורותיו, אלא מתוך דחף לשטוח את תכנוניו ולומר את דעתו: על חינוך, על כלכלה ותרבות צריכה, יחסי דת ומדינה, וכמובן על צנזורה ועל מלחמתו ארוכת השנים בה ובתקינות הפוליטית. על אף התרגום הבעייתי לעברית והעימוד הילדותי - מדובר במסמך חובה בתקופתנו הממושטרת והמלקקת.

ההתמכרויות של סטיבן פריי

סיפור החיים של סטיבן פריי תמיד היה שם ברקע, הרבה לפני שפורסמו 1,200 העמודים המצטברים של שלושת חלקי האוטוביוגרפיה שלו; הראשונה יצאה ב-1997 והאחרונה, לעת עתה, ב-2014. אלו אוטוביוגרפיות קלאסיות מבחינת סגנון ומבנה, אבל חתרניות בתוכנן – מפני שהן מתארות בפתיחות יוצאת דופן, באריכות ובהומור, את ההתמודדות של פריי עם זהותו המינית, את האונס שחווה כנער בפנימייה, את ההתמכרויות שלו לסמים ולסוכר ואת ההפרעה הדו-קוטבית שאיתה הוא מתמודד. כל זה לצד תיאורים מצחיקים של דירת הרווקים שחלק עם יו לורי, שיעורי היוגה עם קנת בראנה, וזריזות הידיים שאיפשרה לו להסתיר בעת בדיקה משטרתית קונדום מלא בקוקאין.

סטיבן פריי. כל אירוע הופך לסיפור בעל משמעות(צילום: Gettyimages IL, Frank Micelota)

הכתיבה החשופה של פריי תמיד הייתה מרשימה, בהתחשב בפרופיל הציבורי הגבוה שלו בארבעת העשורים האחרונים. אפילו בטלוויזיה הישראלית אפשר היה להיחשף אליו כבר בשנות ה-80 בסדרת הטלוויזיה "הפתן השחור", וגם ב"פריי אנד לורי" ו"ג'יבס אנד ווסטר". אחר כך הגיעו הספרים המצוינים שלו – "השקרן", "היפופוטם", "עושים היסטוריה" ו"כדורי הטניס של הכוכבים" תורגמו לעברית – ושלל תוכניות דוקומנטריות, סרטים ושעשועונים מהסוג האינטליגנטי. והיו תמיד גם הראיונות החושפניים בעיתונות הבריטית, ובהמשך גם חשבון טוויטר פופולרי במיוחד. למעשה, פריי הוא לא רק מחבר של שלוש אוטוביוגרפיות מצוינות כשלעצמן, אלא מפעל אוטוביוגרפי של איש אחד, ולכן גם צייצן מצטיין בעשור השביעי לחייו. היכולת של פריי להפוך כל אירוע בחייו הפרטיים לסיפור בעל מסר ומשמעות לא רק קדמה לעידן הרשתות החברתיות, אלא במידה רבה ניבאה אותו.

Moab is my Washpot (1997), The Fry Chronicles (2010), More Fool Me (2014) - Stephen Fry

הנדודים של אהוד בנאי

 "זוכר כמעט הכל" אולי איננו אוטוביוגרפיה, אבל הוא בהחלט ספר אוטוביוגרפי. ההבדל בין השניים קשור לרגע בחיי הכותב שבו החיבור נוצר. במקרה הזה, אהוד בנאי היה בן 48 - כשכוחו עדיין במותניו ומעיין היצירה שלו טרם יבש - ולכן לא היה זה סיכום, על כל המשתמע מכך, אלא דין וחשבון תקופתי. גלויה מעברו של בנאי. בעיקר, הוא העניק תשובה לאחת השאלות המסתוריות בדברי ימי הפופ הישראלי: איפה היה ומה עשה עד שהוציא את אלבום הבכורה שלו, "אהוד בנאי והפליטים", בגיל 34 המופלג. התשובה, בתמצית, היא שאסף חוויות חיים; בדיוק החומר הדרוש על מנת לחשל ממנו יצירה מונומנטלית.

מה הוא עשה עד גיל 34? אהוד בנאי והפליטים(צילום: ירון רייך)

זה ספר שבנוי פרגמנטים־פרגמנטים, כל אחד מהם מספר על אפיזודה אחרת בחייו הבוגרים של בנאי, כשברבים מהמקרים גם הגיאוגרפיה

 ביניהם משתנה. בתקופה הנדונה בנאי היה מעין נווד, עם גיחות תקופתיות לספה בבית הוריו. נדמה שכל פרגמנט כזה יכול היה באותה מידה לגמור בתור שיר, ולעיתים אף יש חפיפה בין החוויות הנמסרות בכתב לשורות הכה מוכרות. אם לשאול מונח מהתקופה, זה הבונוס־טרק של הספר: זיהוי השיר הרלוונטי מבעד לסיטואציה המתוארת בספר.

אם כמוזיקאי שהוציא את אלבום הבכורה שלו בגיל 34 בנאי התגלה כפרח שפשוט איחר לפרוח, כסופר שפירסם את ספר הביכורים בגיל 48, זה לאו דווקא המקרה. הכתיבה ב"זוכר כמעט הכל" מחוספסת ומעט גולמית, והמבנה די קלוש, אבל זה גם חלק מהקסם שלו. בנאי כתב ספר אסוציאטיבי שמרחף מעל להבלי היומיום, ושכמו השירים שלו נהנה מתכונה חמקמקה ונדירה: תחושת חופש.

"זוכר כמעט הכל", אהוד בנאי, כתר, 2001

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".