הבודי בילדר שאיבד יד בתאונה - וממשיך להתאמן כרגיל
בן סירא הרוש איבד את כף ידו השמאלית בתאונת דרכים, אבל זה לא עוצר אותו מלהמשיך להתאמן בתחום הבודי בילדינג. "הכל קורה עם סיבה, אני פשוט בחיפושים אחר הסיבה הזאת. לא מאשים, אני ממשיך הלאה"
בכניסה למכון הכושר "פרופיט" בירושלים בן סירא הרוש מבקש שנעצור את כיסא הגלגלים. הוא מסתכל סביב. הבחור הדברן והשרירי נראה כחסר מילים. בקול שמתאמץ להסתיר את ההתרגשות וכמו מחניק דמעה, הוא רק פולט מילה אחת, "וואו".
בגלגול הקודם היה מכון הכושר הבית השני של הרוש (21), באדי בילדר ירושלמי. אבל הכל כמו נעצר לפני כחודש. הרוש נפצע בתאונת דרכים ליד גבעת זאב וידו השמאלית נקטעה עד קצת מתחת למרפק. עכשיו, כשעוד שיקום ממושך לפניו הוא חוזר בפעם הראשונה להתאמן, עם אופטימיות שלמתבונן מהצד נראית כמעט קסומה.
" אני מפתח גוף", הוא מתקן אותי עם חיוך. "באדי בילדר זה מישהו מאוד מאוד ענק ואני עדיין לא במקום הזה. התחלתי להתאמן בגיל 15. זה היה סתם, בבית. היו לי משקולות והייתי מרים. לא כהגדרה זה היה יום כן יום לא. בגיל 16 כשנכנסתי לפנימייה אמרתי להם שאני נורא רוצה להתאמן בחדר כושר ושזה חשוב לי הם שילמו לי על מנוי שאוכל להתאמן.
"כל יום אחרי הלימודים זה הייתי הולך בצהריים מתאמן שעתיים וחוזר לפנימייה. הפכתי את זה למקצועי בגיל 16 וחצי. אחי, שהוא מאמן, ניגש אליי ואמר לי 'שמע, מבחינתי אתה מוכן. בוא נאמן אותך לתחרויות'. התכוננתי לתחרות הראשונה שלי, מר צפון, חודש וחצי עם תזונה ואימונים מיוחדים. התחרתי בקטגוריית נוער וזכיתי במקום הראשון. אחרי זה זכיתי מקום ראשון בתחרות מר ישראל בקטגורית נוער פעמיים ועשיתי עוד הופעות ראווה".
הרוש התגייס לצבא ולאחר השחרור החל קורס מדריכי כושר בתל אביב. הוא היה בדרכו חזרה מאותו קורס באותו אחר צהריים בו קרתה התאונה.
"הלימודים שלי היו בתל אביב ואני גר בירושלים אז הייתי עושה את הדרך הלוך וחזור עם האופנוע. נסעתי על 443 לכיוון ירושלים על הכביש המהיר ליד גבעת זאב.
הייתי די רחוק מהשוליים של הכביש וכנראה היה חצץ ולא שמתי לב. נסעתי ופתאום בשנייה איבדתי שליטה. נכנסתי עם האופנוע בתוך גדר הפרדה בעוצמה אדירה. פתאום היה שקט. אני קולט את עצמי על הרצפה עם הגב.
"אני מרים את רגל שמאל ומסתכל עליה ואני רואה שכל הרגל התעקמה ממש על הצד. לא הבנתי מה קורה. באותו רגע הבנתי שקרתה לי תאונה. הרמתי את יד שמאל וראיתי שדרך מעיל המגן נשפך המון דם. התחלתי לצעוק הצילו, תעזרו לי.
" זה הרגיש לי כמו נצח. פתאום הגיע אדם מהנתיב הנגדי קפץ את הגדר, הוציא את החולצה שלו ועשה לי חוסם עורקים. הייתי בהכרה מלאה כל הזמן הזה. הסתובבתי אליו ושאלתי אותו 'אחי מה קרה לי? ספר לי בבקשה'. הוא הסתכל עליי וענה 'זו שריטה קטנה אל תדאג. הכל בסדר'. לא כל כך האמנתי לו. את יודעת באינטואיציה שלי ידעתי שמשהו לא בסדר קרה לי ביד".
מה היה הרגע שהבנת שזה מעבר לשריטה קטנה?
"העלו אותי על אמבולנס לכיוון הדסה עין כרם. מבחינתי התעקמה לי היד, לא חשבתי שיש לי קטיעה. בדרך, החובשת באמבולנס צעקה לרופאים במכשיר קשר 'יש לי קטיעה חמורה בכף יד שמאל'. שמעתי את זה והבנתי".
מה מרגישים באותו רגע?
"ברגע שהיא אמרה קטיעה בכף יד לא ממש הבנתי. חשבתי אולי כמה אצבעות. לא ניסיתי לחשוב על זה יותר מידי. פחדתי להתעלף. פשוט שמתי את הראש והתחלתי לנשום עמוק. התחלתי לדבר לעצמי ולומר 'הכל בסדר, הכל טוב'. הזריקו לי דם ומורפיום ורצו איתי לחדר טראומה. באותם רגעים התחילו לרוץ לי מחשבות. מה עם הקורס שעשיתי עכשיו? מה עם הפיתוח גוף? כי זה היה זמן שכל כך השקעתי אחרי הפסקה ארוכה".
"בבוקר שאחרי התעוררתי בבית החולים עם המשפחה שלי סביבי. היד שלי הייתה מחוברת למנוף וחבושה. הסתכלתי והבנתי שאין לי יד. אמרתי 'אוקיי, כנראה שזה מה שצריך לקרות. קודם כל אתה בחיים, אז תהיה מאושר ושמח'. הסתכלתי על היד ואמרתי הכל טוב, הכל בסדר. לא התבאסתי אפילו פעם אחת בשבועות הראשונים. פשוט זרמתי עם זה".
היו לך מחשבות על זה שהגוף שלך הוא הכרטיס ביקור שלך ומה יהיה עכשיו?
"עד התאונה חשבתי תמיד שאם אין לי גוף אנשים לא יחבבו אותי. תמיד אנשים היו אומרים לי 'בן סירא אח שלי, איזה גדול אתה'. היו לי הרהורים ומחשבות של וואי הולך לרדת לך הגוף. ולא רק זה, גם אין לך יד. אתה קטוע. אבל בזכות המשפחה והחברים שלי שלא עוזבים אותי לרגע אני מוצא מוטיבציה. אני אביא את היד הביונית הכי טובה שיש".
אתה הולך להמשיך עם הפיתוח גוף?
"לאט לאט. אני הולך להשקיע בעצמי, לחזור לאימונים. היום זו רק ההתחלה. האימונים זה משהו שתמיד עזר לי. אני אדם עם המון אנרגיות ומאוד קופצני. כיום ממבט גבוה אם לא הייתי מתאמן אני לא יודע איפה הייתי היום. אולי הייתי מגיע לעולם לא טוב. בעבר עשיתי קצת בעיות היו לי תיקים במשטרה אבל הכל הפסיק כשנכנסתי לעולם של פיתוח הגוף.
יש באדי בילדרים בלי יד?
"בארץ אני לא מכיר שום מפתח גוף בלי יד. בחו"ל יש כאלה שעושים דברים מטורפים ומגיעים לתחרויות ולאחוזי שומן נמוכים. את כל האימונים שלי אני עושה בצורה מדויקת ופרפקציוניסטית. כשזה קרה לי אמרתי אני חייב להתחיל לחשוב איך בעצם אני מוצא תרגילים מיוחדים ליד הזאת עד שתהיה לי פרוטזה או יד ביונית. אני לא חושב שיתאפשר לי לאמן אותה בדיוק אבל יש המון תחליפים כשאני פה בחדר כושר יהיה לי יותר קל לחשוב על זה. פה אני מתחיל לאלתר, אני רואה משקולת אני רואה איך אני שם אותה בדיוק ויהיה בסדר היד הזאת לא תהיה רחוקה מזאת".
אתגר נוסף איתו יצטרך להתמודד הרוש יהיה בתקשורת עם הוריו, שניהם חירשים אילמים. "מגיל צעיר דיברנו איתם בשפת הסימנים. עכשיו יהיה יותר קשה כי חסרה לי כף יד אבל זו לא תהיה בעיה כי שני ההורים שלי גם קוראים שפתיים".
מלבד הקטיעה להרוש יש גם ארבע פלטינות ברגל כתוצאה מהתאונה. אבל סיפור חייו, שמיטב המוחות בהוליווד לא יכלו לכתוב יותר טוב בוחר לא להישבר אלא להסתכל קדימה.
"אני אמנם בלי כיפה אבל אני אדם מאוד מאמין. אני חושב שהדבר היחיד שעזר לי וחיזק אותי זו האמונה בקדוש ברוך הוא. הכל קורה עם סיבה, אני פשוט בחיפושים אחר הסיבה הזאת. לא מאשים, אני ממשיך הלאה אבל אני צריך להבין מה השיעור שלי מהעניין הזה.
"החלום זה לעמוד שוב על במה גדולה עם אלפי אנשים ולהופיע בריקוד מיוחד עם היד שאקבל. לדבר לאנשים מתוך המקום הפנימי שלי. המטרות הן לעשות סיבוב הופעות בצבא, בתי ספר ואירועים של התפתחות אישית עם הסיפור שלי ואת הדרך שבה התמודדתי".
לפנייה לכתב/ת 
