אוניברסיטה יקרה, תודה על הרעב והברק בעין

השיח הפוליטי השמאל-פמיניסטי באוניברסיטה מחויב המציאות. ובכלל, המרצים לא צריכים להאכיל אותנו בכפית. סטודנטית בחוג לספרות כללית מגיבה למאמר של ניצן ריבלין שהגדירה את האקדמיה "שטחית וצפויה"

ענבר בן משהפורסם: 06.07.18 , 09:04

ענבר בן משה(צילום: מוסא חודרג')

בתגובה ל"להתראות אוניברסיטה, היית שטחית וצפויה" (29 ביוני)

בשבוע שעבר פורסם כאן מאמר שהציג את חווית הלימודים בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, ועורר הדים רבים באוניברסיטה וברשתות החברתיות. אמנם מדובר בטור דעה ולכל אדם הזכות להביע את דעתו, אבל התרעמתי על חוסר הייצוג של הדעה הנגדית והרגשתי את המקלדת קוראת לי לתקן את העוול.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מעולם לא חלמתי ללמוד ספרות. ב-12 שנות לימודי החובה שנאתי כל רגע במקצוע וקיבלתי ציונים לא מחמיאים. אמנם תמיד אהבתי לקרוא, אבל לא כשהכריחו אותי לקרוא את יצירות א', ב' ו-ג' ולחשוב עליהן באופן ד', ה' ו-ו'. כך קרה שכשההורים אמרו "תלמדי מה שאת אוהבת", חשבתי ישר על ספרות.

בהתחלה היססתי, הגעתי לימים פתוחים של אוניברסיטאות שונות, עשיתי רשימות בעד ונגד והחלטתי ללכת על זה. מקסימום, אם יהיה כמו בתיכון, נוותר. שנתיים חלפו מאז, ואני מרוצה. הנה למה.

אנחנו פה גם בשביל הכסף

מה את לומדת?

"פרו ופיסופה".

סליחה?

"ספרות ופילוסופיה".

עצירה. מבט. גבה. "ומה עם ה...?", חיכוך הבוהן באצבעות כקריקטורה יהודית.

אם זו סיטואציה שמוכרת לכם, כנראה שאתם לומדים בפקולטה למדעי הרוח. העמדה הרווחת היא שמי שהולך ללמוד מדעי הרוח לא עושה את זה בשביל הפרנסה. התיאור שלנו נוטה לרוב לתיאור של אינטלקטואלים יחפים שמתכננים לחיות מהיד לפה ולשרוד על כוח המילה הכתובה. אז זהו, שלא.

בערך בגיל 8 גיליתי שישנו ספקטרום מקצועות רחב מעבר לזה של "ארץ-עיר" (כבאי, שוטרת, מהנדס, עורכת דין). ניגשתי להורי בחיוך חסר שיני חלב קדמיות והצהרתי "אני אהיה סופרת".

טורי תגובה נוספים למאמר של ניצן ריבלין:

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

ואכן, מתברר שכשאדם אוהב נושא מסוים, יש בידו האפשרות ללכת ללמוד אותו באוניברסיטה ובמקביל לגלות אופציות רבות ופתוחות הקשורות בו, אופציות שהיה לוקח לו זמן רב להגיע אליהן (אם בכלל) ללא החשיפה של החממה האוניברסיטאית (עריכת ספרים? מסקרן, ספרו לי יותר).

10 שנים לאחר מכן, בגיל 18, יצאתי לשוק העבודה בפעם הראשונה וגיליתי דבר מפתיע נוסף: לא כל אדם מחפש משכורת של 30 אלף שקל בחודש. תופתעו, אבל מנהלים בחנויות, מסעדנים, עיתונאים, מורות, ספורטאים, טכנאים וכו' יכולים גם סתם לאהוב את מה שהם עושים. כן, כן. יש אנשים שקמים בבוקר ואומרים "איזה יום נהדר היום", והיום הזה שווה עבורם 7,000 שקל בחודש, לעומת יקום חלופי שבו הם אומללים אבל מרוויחים יותר.

השורה התחתונה שלי היא שכאשר ילדה אומרת שמודל ההערצה שלה היא ג'יין אוסטן – כנראה שהייטק זה לא הכיוון.

ומה עם דיכוי מגדרי של גברים?

מצחיק.

אה, ברצינות?

טוב, אני אתייחס.

השיח הפוליטי אמנם לעוס, אבל זה לא סותר בשום צורה את העובדה שהוא נכון ונחוץ. "דיכוי מגדרי של גברים" זו איזושהי בדיה יפה ונדון בה ביום שמתוך סילבוס של 25 יצירות יהיו יותר מארבע יוצרות נשים, וכשמתוך 15 אנשי סגל (בחוג הנוסף שלי) יהיו יותר משלוש מרצות. את לא פמיניסטית? קורה, אבל אני נאבקת על הקול שלי, בבקשה אל תפריעי לי להיאבק.

ו"לדבר על מזרחים מחוץ למסגרת המתנשאת של 'דפקנו אותם'"? בתור מי שמכירה את זה כ"דפקו אותנו", אני נאלצת שלא להסכים. זאת לא מסגרת מתנשאת, זאת מסגרת מפנימה – ומסגרת כזו היא מבורכת. וכפי שאלכוהוליסטים אנונימיים בכל העולם יודעים: הכרה זה השלב הראשון.

מאפשרים לנו, סומכים עלינו

הלימודים באוניברסיטה הפגישו אותי עם עולם מיוחד שהיה נשאר ברשימת TO DO עתידית אם לא המומחים שפתחו לי את השער אליו. ביקרתי בשטחיה של טרויה, חקרתי את נבכי הגיהינום בעקבות דנטה, הייתי על הסיפון לצד קפטן אחאב, שתיתי יין עם אבו נוואס וביכיתי את גורלה של חמדת. אמנם לא קראתי את כל היצירות בשלמותן, אבל החשיפה אפשרה לי לעשות את הסלקציה של אלה שייכנסו למדף הספרים בחדר שלי, ואלה שיוותרו חברים ותיקים שאשמח תמיד להיתקל בהם במקרה.

המרצים לא עושים עבורנו את העבודה השחורה. הם מנחים אותנו אל דרך הלבנים הצהובות שבה אנו פוגשים בדחליל, באיש הפח ובאריה: אנו לומדים כיצד לכתוב טיעונים ולפתח תזות עצמאיות, כיצד לקנות פתיחות מחשבתית ונקודות מבט חדשות, ולבסוף, האריה מביא אותנו לאזור אומץ ולהיות מקוריים ("תראו לי חשיבה עצמאית", שמע כל סטודנט במדעי הרוח בכל שיעור ever).

הלימודים באוניברסיטה מפתחים יכולת ביקורתית. הם לימדו אותי לשתוק קצת כשיש לי מה להגיד, להקשיב ולהיחשף לדעות – ובסוף רק לשלול או לאשר אותן (לעיתים לאשר זה בסדר, "דעה מקובלת" זו לא מילה גסה).

אז אוניברסיטה יקרה, אני מודה לך. יש המון מה לשפר כמובן, ואת רחוקה ממושלמת, אבל את מנסה. את מנסה להילחם באי צדק שרק העלאת התבונה על נס יכולה לשלול אותו, את מנסה לפתוח לנו את המוח יותר משאת מנסה לפתוח לנו דלתות. אני, כסטודנטית יחידה, לא רואה באוניברסיטה מוסד גדול מבזבז כספים שדורך עלי. אני רואה אותה בתור מרצה או מתרגל יחיד, שמעריץ את מה שהוא עושה ומעביר אלינו את הברק בעיניים ואת הרעב לעוד. וזה הרי כל הסיפור.