כבר לא פראייריות: בנות הזוג של גיבורי העל
על הנייר הן מרשימות אבל כשזה מגיע למסך הגדול הן הופכות לעלמות במצוקה או מעודדות שבמשך רוב הסרט נמצאות הרחק מאחור. תפקיד בת-הזוג של גיבור-העל ייצר לאורך שנים דמויות פסיביות ושטוחות. האם התופעה מתחילה להשתנות, ולמה סטיב טרוור הוא החברה המושלמת?
לא צריך להיות מבין גדול בקולנוע כדי לדעת שהז'אנר השולט היום הוא זה של גיבורי העל. מעט מאוד שחקנים יסכימו לוותר על ההזדמנות לככב בסרט כזה, וזה לא משנה אם מדובר ביצירה של מארוול, די.סי או אפילו סוני. החוזה כמעט תמיד יבטיח תזרים מזומנים נכבד, חשיפה שכל שחקן חולם עליה, ולעיתים עבודה לטווח ארוך - עם מחויבות לסרטי ההמשך הבאים.
אבל אם יש תפקיד אחד שצריך לשקול פעמיים לפני שאומרים לו כן, הוא זה של חברתו של גיבור העל. פעמים רבות הדמויות הללו זוכות לפיתוח דל וקלישיאתי מצד תסריטאים, ומהקהל הן סופגות ריקושטים רבים שלא באשמתן. "אנטמן והצרעה" שיצא לאקרנים בסוף השבוע האחרון, וסרטים נוספים כמו "שומרי הגלקסיה" ו"תור: ראגנארוק" מצביעים על שינוי חיובי בפרופיל המוכר, אולם הדרך לכך לא הייתה קצרה.
לא כוחות
במידה ולחברה אין כוחות שמשתווים לזה של בן זוגה, ניתן לחלק את תפקידה לשניים: או להיות מניע עלילתי בדמות העלמה במצוקה, כמו למשל בסרטי "ספיידרמן" הראשונים שבהם מרי ג'יין נחטפת ופיטר פארקר נדרש להצלתה - או להיות החברה התומכת, עם ההבעה המודאגת על פניה, הורסת המסיבות שמקרקעת את הגיבור ההולל, כמו פפר פוטס ב"איירון מן" הראשון.
גם אם החברות האנושיות מחזיקות בתארים מתקדמים ובמקצועות מרשימים בחיי היומיום, החיים שלהן עדיין סובבים סביב הגיבור, ושחקניות מנוסות ומוערכות רבות נפלו בכך. נטלי פורטמן למשל, שגילמה את ג'יין פוסטר בשני סרטי "תור" הראשונים היא דוגמה מצוינת לכך. פוסטר היא אסטרופיזיקאית מבריקה (בחוברות הקומיקס היא הייתה אחות), אבל לפי ההתנהלות שלה נראה שמדובר בשדרוג ריק מתוכן שנועד לסמן וי עבור הקהל הליברלי.
בתחילת "תור" היא יצאה למדבר באמצע הלילה בניו-מקסיקו כדי לחקור חורי תולעת, וכך היא בעצם מצאה את הגיבור, שנפל עליה מהשמיים. אולם בהמשך הסרט היא לא יוזמת שום דבר ומי שלוקח ממנה את המושכות הוא המנטור שלה אריק סלביג, שמתבקש להצטרף לאחר מכן לסוכנות S.H.E.L.D. בסרט ההמשך "תור: העולם האפל", דמותה אקטיבית אפילו פחות, והיא בעיקר מעולפת או משתרכת אחר האל הנורדי.
בנוסף, הכימיה בינה לכריס המסרוות' שאפה לאפס (שלא כמו הכימיה בין תור ללוקי - הזוג האמיתי בסרט), וזה לא מפתיע שעל אף שהסרט נחתם בנשיקה בין השניים ושפורטמן הייתה חתומה לסרט שלישי - היא לבסוף לא לקחה חלק ב"תור: ראגנארוק" (2017). ישנן גרסאות שונות לעזיבתה - קווין פייג', נשיא מארוול, אמר שמאחר והסרט מתרחש כולו בחלל החיצון, אין בו באמת מקום לבת אנוש. אבל בזמנו גם דובר על כך שפורטמן הצטערה שאת הסרט השני ביים אלן טיילר במקום פטי ג'נקינס (במאית "וונדר וומן") - שפרשה בגלל אי הסכמות עם אולפני מארוול. לא מופרך להניח שאם ג'נקינס הייתה נכנסת לתמונה דמותה של פוסטר הייתה נראה אחרת לגמרי. בחוברות הקומיקס אגב, עתידה הרבה יותר מזהיר כשהיא הופכת לגרסה נשית של תור ומקבלת את היכולת להחזיק בפטיש הקסם שלו.
גם איימי אדמס, שחקנית מוערכת שהייתה מועמדת לחמישה אוסקרים, זכתה לגורל דומה בסרטי סופרמן החדשים. אדמס גילמה את לואיס ליין ב"איש הפלדה" (2013) והמשיכה לגלם את הדמות בסרט ההמשך וביקום הקולנועי של די.סי. ליין נחשבת לאחת הדמויות החלוצות והאהובות בתולדות הקומיקס - עיתונאית נחושה ועצמאית, לוחמת צדק זוכת פרס פוליצר ואייקון פמיניסטי. ב"איש הפלדה" לאדמס היה תפקיד מרכזי והיא הייתה שנייה להנרי קאביל (סופרמן), אולם בסרט "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" סצנות רבות איתה נפלו בחדר העריכה. מה כן נשאר? הבלחות מיותרות ומקריות שלה וסצנה שבה היא יושבת עירומה באמבטיה אחרי שכמעט וקיפחה את חייה, איך לא - בגלל אויביו של בן זוגה. מה שקורה ב"ליגת הצדק" (2017) חמור אף יותר. שם דמותה זוכה לסצנות ספורות שמאופיינות בהבעה המודאגת השמורה לחברותיהן של גיבורות העל.
מרגו קידר, שזכתה לגלם את לואיס ליין בסרטי סופרמן הראשונים והלכה לעולמה לאחרונה, ממש לא אהבה את הדמות בסרטים האחרונים. "הם לא נתנו לה לעשות כלום! זה ממש מפגר", אמרה קידר ששיחקה לצד כריסטופר ריב את הדמות שאז התאפיינה בתעוזה וחוצפה. "זו לא אשמתה של איימי אדמס. הסרטים הראשונים היו הרבה יותר נאמנים למקור".
זו כמובן לא הפעם הראשונה שעיבודים קולנועיים מפספסים את המסרים החתרניים של חוברות הקומיקס. "דדפול" למשל, שחרט על דגלו לשבור את קלישאות הז'אנר, הקטין לחלוטין את מושא אהבתו ונסה, בגילומה של מורנה בקארין. להבדיל מבנות הזוג השמרניות שנסקרו עד כה, היא הצטיירה כאישה מינית ומשוחררת, מה שהיה בהחלט שינוי מרענן. אבל כשלוקחים בחשבון שבחוברות הקומיקס היא בכלל מוטנטית שכוחותיה עולים על זה של דדפול, אפשר להגיד שגם מאכזב.
סרט ההמשך שיצא לאחרונה (זהירות, ספויילרים), נופל לקלישאה הגדולה מכל. "נשים במקררים" הוא אתר אינטרנט שהוקם ב-1999 על ידי פעילות פמיניסטיות, ספר קומיקס, ומושג בעולם המצויר. הוא מתייחס לעלילות שבהן נשים שנחטפות, מקבלות מכות או נהרגות, הופכות למניע עלילתי רגשי עבור הגיבור. ב"דדפול 2" זה בדיוק המצב - כשהוא לא מצליח להגן על ונסה, הוא מאבד משמעות לחייו, יוצא למסע נקמה והרס עצמי עד הוא מוצא משמעות חדשה לחייו בעזרת חבריו. ומה עם ונסה עצמה? היא מופיעה לפרקים כהולוגרמה מושלמת בגן עדן - אי אפשר לקרוא לזה דמות מפותחת.
אבל יש גם מקרים אחרים, כמו למשל זה של פפר פוטס בגילומה של גווינת' פאלטרו. פפר התחילה כעוזרת האישית של טוני סטארק ב"איירון מן" והפכה בהמשך למנכ"לית תעשיות סטארק. היא דוגמה טובה לחברה שהיא גם דמות. היא לא נמצאת בסרטים רק כמושא אהבה שטחי ויפה של הגיבור אלא מתפתחת, מציבה דרישות ומביעה רצונות. ב"איירון מן 3" היא כבר לא עיוורת מאהבה כלפי טוני, אלא מצליחה לראות חסרונות רבים ברדיפה שלו אחר כוח ושדרוגים. בנוסף, היא זוכה ללבוש את החליפה שלו ולהילחם לרגע לצדו. כמובן שזה עדיין לא משתווה לדמותה מחוברות הקומיקס, בהן היא מקבלת חליפה משלה והופכת לגיבורה בשם רסקיו, אבל לפחות יש פה הצגה אנושית של החברה ולא פלקט.
החברה המושלמת - סטיב טרוור
רבים יגידו שזה לא כוחות. ברור שאם יש גיבור-על שמסוגל להציל את העולם, חברתו חסרת הכוחות תמיד תישאר לתמוך (ולדאוג) מאחורה. אבל אם שופטים לפי "וונדר-וומן" מגלים שזה ממש לא המקרה. חילופי התפקידים בין שני הגיבורים הראשיים ממצבים את החייל סטיב טרוור בכובע החברה של דיאנה, אבל אף שהוא הרבה יותר חלש ממנה, בלעדיו היא לא הייתה מצליחה במשימתה. היא זקוקה לו לא כי היא אישה שאינה מסוגלת לפעול בעצמה, אלא כי העזרה שהוא יכול לספק לה, כמו היכרות עם החברה האנושית (כמעט כמו המהות של ג'יין פוסטר בסרטי "תור"), לא תסולא מפז.
בנוסף, בסוף הסרט הוא מחליט להקריב את עצמו כדי להציל את העולם. כאמור, חברותיהן של גיבורי העל נוהגות למות מדי פעם. ההבדל הוא שלרוב המוות שלהן נגרם כי הגיבור לא הספיק להציל אותן ולא כי הן בחרו לוותר על חייהן למען מטרה נעלה.
עדות נוספת לחשיבותו של סטיב אפשר למצוא בסרט ההמשך. פפר פוטס נעדרה מ"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" וג'יין פוסטר נעלמה מ"תור: ראגנארוק", אבל תמונה מסט הצילומים של "וונדר וומן: 1984" מראה שעל אף מותו וקפיצת הזמן המשמעותית בין שני הסרטים - הוא יופיע בסרט המצופה. עוד לא ברור כיצד, למה והאם זה בכלל כדאי, אבל זה עדיין מוכיח שכשרוצים להשקיע בדמות - יכולים.
Welcome to WONDER WOMAN 1984, Steve Trevor! #WW84 pic.twitter.com/BCLARdVuTu
— Patty Jenkins (@PattyJenks) June 13, 2018
ואפשר גם ביחד
בעידן שבו "וונדר וומן" הוא שובר קופות מסחרר ובמארוול כבר עובדים על המקבילה הנשית ביקום שלהם, "קפטן מארוול" - יש דרישה הולכת וגוברת לייצוג מגדרי מורכב בקולנוע, וגם תפקיד החברות עובר אבולוציה.
ברוב סרטי גיבורי העל שיצאו בשנים האחרונות החברה התומכת מוחלפת בדמות חזקה שנלחמת לצד בן זוגה. כזאת היא גאמורה מ"שומרי הגלקסיה", נערת הגומי מ"ממשפחת סופר-על 2" (שזוכה לעלילה מרכזית משלה בסרט ההמשך), נקיה, האקסית של הפנתר השחור, ולקיריה הלוחמת ב"תור: ראגנארוק" והאחרונה שבהן - הופ ואן דייר, הצרעה מהסרט "אנטמן והצרעה".
הופ היא החברה היחידה שעוברת שינוי שדומה לזה שעוברות חברות רבות בחוברות הקומיקס. היא מתחילה כחברה ללא כוחות והופכת לשווה לבן זוגה לאחר שאביה נותן לה חליפה משודרגת של אימה. ב"אנטמן והצרעה" היא כבר נלחמת לצד אנטמן לאורך כל הסרט, וראו איזה פלא - לא לוקחת לו את הבכורה.
נראה כי מארוול, שעד כה זכו לביקורת רבה על הייצוג הנשי הדל שלהם, מתחילים להבין את הנקודה ואת הצורך של הקהל בימינו בדמויות נשיות וחזקות, אפילו אם הן לא מרכז הסרט. השינוי גם מחלחל ליקום הקולנועי של די. סי - בסרט "אקוומן", שייצא לאקרנים בסוף השנה, זוגתו של איש המים, מרה (אמבר הרד) היא מלכה בעלת כוחות טלפתיים ויכולת שליטה באנרגיה הידרוקינטית. ייתכן והחברה המודאגת שנחטפת ורק מחכה לאביר עם הגלימה שיציל אותה הולכת ונעלמת? כל הסימנים מראים שכן.
