התשובה לכדורגל / "נקודות משחק"
מה פדרר ונדאל צריכים לעשות כדי להיפגש לראשונה מאז 2008 בגמר ווימבלדון, מבול ההדחות של המדורגים והמדורגות ואיך מתמודדים המארגנים עם איום המונדיאל. סיכום השבוע הראשון בטורניר היחיד שמציע אלטרנטיבה ירוקה - עם לא פחות תוצאות מפתיעות - לחגיגה שקורית ברוסיה
פעם בארבע שנים המונדיאל מטיל צל על כל אירוע אחר, והופך את הכל לקטן יותר לעומתו. טורניר ווימבלדון שנפתח בלונדון בשבוע שעבר מתנהל במקביל לחגיגה הבינלאומית ברוסיה, ומוסיף עוד זמן דשא למסכים הירוקים ממילא (גם אחרי שהמגרשים הופכים בהדרגה לחוליים וחומים). המחשבות ישר זורקות אותנו ל-15 ביולי: היום שבו הגמרים בכדורגל ובטניס יתקיימו בהפרש של שעתיים זה מזה ויכניסו אותנו לכמה שעות של התמסרות מוחלטת לשלט.
בווימבלדון, בכל מקרה, לא מכניסים כדורגל לסלון. המארגנים החליטו לא להראות על המסכים ברחבי המתחם וב"הנמן היל" גם את משחקי נבחרת אנגליה, שאחרי שנים של מפחי נפש - מאז 1990 היא לא הגיעה לחצי גמר המונדיאל - מצליחה לייצר סביבה משהו אמיתי בממלכה. האכזבה הקבועה כלפי המותג החבוט התחלפה בריגוש והתלהבות, הלוזרים הפכו לווינרים, אבל לווימבלדון המהפכה הזאת והאמוציות שהיא מעוררת לא יכולות לחדור. הטניס הוא מעל הכל. עכשיו תארו לעצמכם מה יקרה אם אנגליה תעפיל לגמר ביום ראשון.
"בשנים קודמות מעולם לא הראינו כדורגל, בין אם מדובר באליפות אירופה או בגביע העולם, ולא יהיה שינוי בכך", הסביר ריצ'רד לואיס, מנכ"ל הטורניר. "אנחנו חושבים שאנשים מכירים בכך שהם באירוע טניס. מאז ומתמיד זו הייתה המדיניות המקובלת". בזמן המשחק בין אנג'ליק קרבר לנעמי אוסקה אתמול (שבת), שהתקיים במקביל לרבע הגמר בסמארה בין אנגליה לשבדיה, המגרש המרכזי היה רחוק מלהיות מלא.
יש משהו מנותק בגישה הזאת, שמשדר ריחוק מכוון מהעם ומהטירוף שמדביק את הברים והרחובות בתקופה הזאת של השנה. אבל אפשר גם לכבד את ההחלטה להפריד בין החגיגות. מבחינת מארגני ווימבלדון וגם עבור האוהדים שמגיעים לאול אינגלנד קלאב כדי לספוג טניס הטורניר הזה הוא קודש הקודשים, והוא דוחה גם את קרנבל המונדיאל. אם רוצים לראות כדורגל, שזה יהיה בחוץ בבקשה. לא שם.
17 מדורגים שרדו מתוך 64
בזמן שנותר עד ה-15 ביולי רוג'ר פדרר ורפאל נדאל ינסו להחזיק מעמד בדרך אל אחד הימים העמוסים ביותר בלוח השנה הספורטיבי. הנוכחות שלהם ממקדת כמתבקש את רוב תשומת הלב בווימבלדון גם השנה, טורניר שעומד שוב בסימן הדומיננטיות המדהימה של שניהם וניסיונות האחרים להפתיע אותם. כל עוד הם כאן, זו צפויה להיות נקודת ההסתכלות גם על הגראנד סלאמים הבאים.
עד עכשיו ההפתעות נופלות אצל היריבים שלהם, וזה קורה במאסה. שניהם לא איבדו מערכה בשלושת הסיבובים הראשונים, רק פעם אחת אחד מהם הגיע לשבעה משחקונים במערכה שבה ניצח (פדרר נגד יאן-לנארד שטראף). שניהם כבר הספיקו לספק כמה רגעי קסם שהדגימו באלגנטיות למה הם בליגה משלהם למרות שהשנה היא 2018 ולא 2008.
זה מהותי יותר לגבי נדאל, שמאז הגמר אליו הגיע ב-2011 בנה לעצמו מסורת של התרסקויות מוקדמות על הדשא. בשנה שעברה המעבר מרולאן גארוס המושלם לווימבלדון נגמר בהפסד לז'יל מולר בשמינית הגמר, שהראה שמגישים טובים שיודעים לשלב בין משחק רשת להפגזות מהקו האחורי יכולים לעשות לו צרות על המשטח הזה. אבל לפחות כרגע, בביטחון ובשקט שהוא משדר בניצחונות שהשיג (גם בהתחשב בהגרלה הקלה בסיבובים הראשונים), קשה יותר לחזות עוד נפילה שלו לפני רבע הגמר.
את מה שקרה השבוע מחוץ למחלקת האגדות (פדרר, נדאל, אולי גם סרינה) אפשר להגדיר כסערה, אבל גם אם מדורגים עפו על ימין ועל שמאל, לכמה הדחות באמת אפשר היה להדביק את הכינוי סנסציה? אצל הגברים העניין הוא בעיקר ההיקף, כי אם מנתחים כל מקרה לגופו מתקבלת תמונה קצת אחרת: אלכסנדר זברב עדיין לא הוכיח שהוא מניה בטוחה במעמדים כאלה, גריגור דימיטרוב הפסיד בסיבוב הראשון לאלוף גראנד סלאם לשעבר (סטן ואוורינקה), דומיניק תים נפצע. יוצא דופן הוא ההפסד של מארין צ'יליץ' לגווידו פלה, שאף פעם לא היה מומחה דשא וכבר נקלע לפיגור 2:0 במערכות לפני שהשלים קאמבק ענק במשחק שנמשך על פני יומיים. במבט-על זה עדיין מרשים: רק שבעה מתוך 20 המדורגים הראשונים שרדו בטורניר, ובסך הכל עשרה מדורגים מתוך 32.
אצל הנשים, שם הורגלנו יותר לתנודות בתדירות גבוהה יותר, זה היה ממש דומינו. לשבוע השני נכנסה רק מדורגת אחת מתוך עשר הראשונות בתחרות – קרולינה פלישקובה – ובסך הכל שבע מדורגות מתוך ה-32. סימונה האלפ הייתה הכוכבת האחרונה שנפלה, אחרי שכבר הובילה 2:5 במערכה האחרונה מול הסייה סו-ויי הטייוואנית, החזיקה בנקודת משחק וברגעי ההכרעה פשוט לא עמדה בלחץ. היא לא הצליחה להתמודד עם הסגנון ההגנתי המשובח של סו-ויי, שהחזירה עוד ועוד כדורים למגרש והוציאה את אחת משחקניות הקו האחורי הטובות בסבב משיווי משקל. כבר יש לה קבלות מול אלופות: רק באליפות אוסטרליה האחרונה היא הדיחה את גרבינייה מוגורוסה בסיבוב השני.
רגע לפני שניצחה, כשכל העיניים באצטדיון עליה, סו-ויי היכתה סרב ראשון שפגע ברשת. היא שמעה רחשים מהיציעים, התרחקה מעט מקו הבסיס, הסתכלה לעבר הקהל וממש לא נראתה כמו שחקנית שעומדת לשלוח בעוד רגע הביתה את המדורגת ראשונה בעולם. אחר כך סיפרה שחזרה במחשבות למשחק מהשנה שעברה נגד לוסי ספארובה בנוטינגהאם, כשאיבדה שתי נקודות משחק בגלל שתי שגיאות כפולות בשובר השוויון של המערכה השלישית והפסידה. הפעם זה נגמר בחיוך שקבע: בפעם הראשונה בהיסטוריה של ווימבלדון, אף שחקנית מבין חמש המדורגות הראשונות לא מגיעה לשמינית הגמר. וזה כבר חתיכת וואו.
הדרך לגמר הקלאסי
מעל עננת ההפתעות הזאת יש משהו אחר שמרחף, גדול הרבה יותר – התקווה לאותו סופר קלאסיקו שכולם מחכים לו. ביום שישי צוין עשור למשחק הטניס הטוב בכל הזמנים כנראה, הקרב האפי בין נדאל לפדרר בגמר ווימבלדון ב-2008 שנגמר בניצחון הגדול בקריירה של נדאל. משחק שנכנס לא רק לפנתיאון הטניס ויכול לתפוס בו את המקום הראשון, אלא גם להיכל הקודש של הספורט. גמר עם אלמנטים של פולחן.
אלא אם כן אתם אוהדים מושבעים של חואן מרטין דל פוטרו או נובאק ג'וקוביץ', אפשר לנחש שלא תתנגדו לעוד דייט בין השור לפנומן בגמר, ולו כדי להשאיר לנו סיכוי מסוים למשחק שיתקרב לרמות המתח והדרמה שהגמר ההוא ייצר.
בהנחה שיעבור את אדריאן מנארינו הצרפתי פדרר צפוי לשחק בשמינית הגמר נגד קווין אנדרסון, אם זה ינצח את גאל מונפיס. בחצי הגמר, כמו שזה נראה כרגע ואם וכאשר יעבור את אנדרסון (מה שצפוי לקרות), יחכו לו אחד משני השחקנים הבאים - ג'ון איזנר שכבר ניצל מהדחה בסיבוב השני מול רובן במלמנס, או מילוש ראוניץ' שקשה לדעת למה לצפות ממנו וכבר ניצח בעבר את פדרר בווימבלדון, בחצי הגמר ב-2016, לפני שהפסיד לו שלב אחד קודם אשתקד. שניהם מסוכנים על הדשא, שניהם (כמו פדרר) מהמגישים הטובים בטורניר, שניהם משוכות עבירות. פדרר מחזיק מולם במאזן משותף של 5:16, לכן מדובר בשביל נוח באופן יחסי למפגש תיאורטי עם נדאל.
החלק של הספרדי ביצירת משוואת הגמר הרבה יותר מסובך. אם ישרוד את ייז'י וסלי, חובב המשטח שנמצא בכושר מצוין, הוא אמור לפגוש ברבע הגמר את דל פוטרו, המועמד המוביל לקחת את התואר מתחת לאף שלו ושל פדרר. דל פוטרו עשה היסטוריה פרטית ולאומית בווימבלדון כשעקף את דויד נלבנדיאן והפך לארגנטינאי עם הכי הרבה ניצחונות בגראנד סלאמים. מאז ההעפלה לחצי הגמר ב-2013 הוא לא נכנס לשבוע השני בווימבלדון, עד השנה. נחמה קטנה עבור ארגנטינה אחרי הכישלון במונדיאל.
אם יעבור את "דלפו", וזה יהיה לו הרבה הרבה יותר קשה לעומת הטיול מולו ברולאן גארוס, בחצי הגמר עשויים לחכות לנדאל קיי נישיקורי או ג'וקוביץ', שניים שמראים סימני התאוששות מעודדים מאוד מהפציעות שלהם. נישיקורי עבר בשני הסיבובים האחרונים את צמד הילדים הרעים ברנרד טומיץ' וניק קיריוס, שנכנע לו ללא תנאי.
ג'וקוביץ' התגבר על טעות שיפוט משמעותית, הצקות מהקהל והרשים מאוד בניצחון שלו על התקווה המקומית קייל אדמונד, במשחק שיצר פלאשבק לימים היפים שלו ונתן הרבה סיבות לאופטימיות לגביו. לרגעים נדמה שהוא נכנס לאותו טירוף מוכר שהיה חסר כל כך לסבב בהיעדרו, ושיכול להחזיר אותו למקומות שבהם היה בעבר. כל אחד מהם יכול להראות לנדאל את הדלת החוצה, ורק זה אומר שצפוי לנו שבוע שני מרתק.
לפנייה לכתב/ת 
