ביקורת סרט: "אהבתה מרתיחה את מי האמבט" - יפני סוחט דמעות
דמות האם החסרה, על כל גווניה, עומדת במרכז הסרט היפני "אהבתה מרתיחה את מי האמבט". הסוף אולי ידוע מראש אבל הדרך אליו עמוסה בסצנות טעונות רגשית שאיכשהו מצליחות לשמור על קלילות וחן. הכינו את הממחטות
כל חובב קולנוע מכיר את המלודרמות ההוליוודיות הגדולות של שנות ה-30 וה-40 "סטלה דאלאס" (קינג וידור, 1937) ו-"מילדרד פירס" (מייקל קורטיז, 1945), דרמות שבהן נשים עזות נפש הקריבו למען בנותיהן כפויות הטובה. באותן שנים בימאים יפנים כמו אוזו יאסוז'ירו ו-שימיזו הירושי יצרו סרטים בתת הז'אנר המלודרמטי המכונה "האהא מונו" (haha-mono) "סיפור אימא". תת ז'אנר המתמקד בדמות האם המקריבה למען ילדיה - למען חינוך טוב יותר, או למען אחדותה של המשפחה.
ה"האהא מונו" הגיע לשיאו לאחר מלחמת העולם השניה, תקופה שבה מעשה ההקרבה של האם השתלב בניסיון של האומה להתאושש מהמלחמה. מאז חלפו שנים רבות, אך תת הז'אנר עדיין נוכח בווריאציות שמהדהדות ומאתגרות את מאפייני היסוד. בעשורים האחרונים לא מעט סרטים יפנים עסקו בנתק בין דור ההורים והילדים, ולכן לא רק הסבל של האימהות מוצג אלא גם זה שחוו ילדים באשמת האם. אם הנוטשת את ילדיה ("איש אינו יודע" של קורה-אדה הירוקאזו מ-2004), או אם החוזרת לחיי ילדיה שלא הכירו אותה ("My Little Sweet Pea" של יושידה קיסוקה מ-2013).
לעוד ביקורות קולנוע:
כמו "איקירו" (1954), יצירת המופת של קורוסאווה, גם "אהבתה מרתיחה את מי האמבט" מתחיל בגילוי של הגיבורה – פוטאבה (מיאזאווה רי) כי יש לה סרטן טרמינלי שלב 4, וכי נותרו לה חודשים ספורים לחיות. אצל קורוסאווה הגילוי של פקיד העיריה ווטאנבי אודות מותו הקרב סוחף אותו, בשלב הראשון, למערבולת של ייאוש. בהמשך יגיע רגע של הארת זן שבו ווטאנבי יבין כי הוא צריך להשתמש בזמן המועט שנותר לו כדי לפעול בדרך שתקנה – לראשונה - ערך לחייו. גם בסרטו של נאקאנו המוות הוא נתון. השאלה אינה "מה יקרה?" אלא "מה יש לעשות עד שהדבר יקרה?". הקרבה אל המוות מדרבנת את הגיבורה לסדרה של פעולות שיסדרו את ענייניה של המשפחה הקטנה שלה.
עוד לפני הבשורה המרה הצופים לומדים על הבעיות של המשפחה. אזומי (סוגיסאקי האנה), בתה בת ה-16 של פוטאבה, סובלת מחוסר ביטחון עקב היותה קורבן להתנכלויות סדרתיות מצד בנות כיתתה. קאזוהירו (אודגירי ג'ו), בעלה של פוטאבה ואביה של אזומי, נטש את המשפחה לפני שנה ועקבותיו אינן ידועות. עם נטישתו פוטאבה סגרה את בית הרחצה (סנטו) המשפחתי, וכעת היא מפרנסת את עצמה ואת בתה בעבודה במאפייה מקומית.
דמותה של פוטאבה היא נגזרת של דמויות האם "המושלמות", אבל היא גם דמות מעודכנת. לא אסקופה נדרסת אלא אישה חיובית, נמרצת ודעתנית המבינה כי מה שנדרש לעיתים היא אמירת האמת הלא נעימה, או התעקשות נחרצת שמנסה לחלץ את בתה מעמדת הקורבן הפאסיבי. גילוי עובדת המוות הקרב מחייב נקיטת צעדים נמרצים ומקנה לנחישותה צלילות נוספת.
פוטאבה נעזרת בבלש סימפטי (המטפל לבדו בבתו הקטנה), בכדי לאתר את הבעל המתגורר בעיר שכנה. כאשר קאזוהירו מתוודע לנסיבות הטראגיות הוא שב לבית המשפחה יחד עם הפתעה: ילדה בת 9 בשם איוקו (איטו אוי), הבת שלו ושל האישה שעבורה עזב את פוטאבה ואזומי לפני שנה.
כחלק מתהליכי האיחוי המשפחתיים בית הרחצה המושבת עובר שיפוץ וניקוי לקראת פתיחתו מחדש. משמו של הסרט ניתן לשער כי היבט זה ישתלט על רוב העלילה, אך זוהי בעיקר נוכחות סמלית לתהליך המשפחתי והאישי. לבית הרחצה יש משמעות עמוקה בתרבות היפנית כמרחב המייצר קרבה ואינטימיות בין זרים. פוטאבה, פורשת את חסותה על דמויות נוספות מעבר למשפחה הגרעינית שלה. בכך היא מגלמת ערכים של נתינה וקרבה המהדהדים את אלו של בית הרחצה – גם כאשר העלילה תתרחק מהמרחב הפיזי של המבנה עצמו.
חלק לא מבוטל מהמחצית השניה של הסרט מוקדש למסע שתערוך פוטאבה עם אזומי ו-איוקו, מסע שיש לו תכלית שתתגלה בהדרגה, ושתוביל למספר סצינות טעונות ביותר מבחינה רגשית. וכמובן – שגם זו רק הכנה לקראת הסוף הידוע מראש בעלילה.
רוב הקרדיט על האימפקט הרגשי שייך לשתי השחקניות הראשיות – מיאזאווה ו-סוגיסאקי. שתיהן זכו בפרסי האקדמיה היפנית לשנת 2016. גם השחקנית הצעירה איטו אוי ראויה לקרדיט על המנעד הרגשי הלא פשוט שהיא צריכה ומצליחה להפגין. חרף נושאיו הרגשיים הטעונים, והגודש של הופעתם בסרט, נאקאנו מצליח לשמור על מידה ראויה לציון של קלילות וחן.
