"חפצים חדים": פצצת שעמום
תעלומת רצח בעיירה קטנה, אלכוהוליזם ושחקנית מעולה כמו איימי אדמס לא מצליחים להציל את הסדרה החדשה של HBO מעצמה - "חפצים חדים" היא דרמה איטית ומעייפת שלא מוסיפה כבוד למקור הספרותי שלה
"עיירה קטנה" הייתה מאז ומתמיד אחד הלוקיישנים החביבים על האנשים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. מקום מרוחק, בועתי והזוי, עם חוקים משלו וחיים שמנהלים אנשים נטולי חיים, שכל מה שנשאר להם זה להציץ לשכנים ולחשוף את הסודות שלהם בשביל חומר לריכולים. החל ב"טווין פיקס" ועד ל"שקרים קטנים גדולים" - במאים, תסריטאים, שחקנים וצלמים עטים על עיירות פרבריות קטנות כמצע גידול מסעיר לכל הרעות החולות והקונפליקטים העסיסיים שעשויים להרכיב דרמה טובה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"שחורות": מבט מייאש על צעירים אתיופים
הדוקו על רוג'ר ווטרס הוא סרט תעמולה שטחי
"פוזה": סוחפת, בוטה ומעט רדודה
עכשיו זו "חפצים חדים", דרמת מתח חדשה של HBO שעלתה אתמול (יום ב') ב-HOT, yes וסלקום TV, ושאם רק תרימו את הפינה שלה, תידהמו לגלות כמה שרצים רוחשים בה מתחת לפני השטח.
הבמאי ג'ין מארק וואלי הוא אולי החוט המקשר הבולט ביותר בין "חפצים חדים" ובין "שקרים קטנים גדולים", שגם אותה ביים עבור HBO. כמו כן, גם "שקרים קטנים גדולים" מבוססת על רב מכר של סופרת (ליאן מוריארטי המבריקה), גם במרכזה עומדות דמויות נשיות, הקשר ביניהן וניצול מיני, וגם אותה הובילו שחקניות מוכרות בעיקר מהמסך הגדול. אבל בעוד ש"שקרים קטנים גדולים", גם אם איבדה בדרך לא מעט מהקסם המקורי של הספר, לפחות ניחנה באיזו זרימה מהנה ודיאלוגים שנונים, "חפצים חדים" (שמבוססת על ספרה של ג'יליאן פלין, שהייתה שותפה גם לכתיבת התסריט), היא פצצת שעמום שגם הקאסט המוכשר שלה מתקשה להציל.
קאמיל פריקר (איימי אדמס) היא עיתונאית שהעורך שלה שולח אותה יום אחד למשימה שאפילו פוליצר לא יהפוך אותה למפתה – לחזור להום טאון שלה, העיירה הקטנה שבה היא נולדה וגדלה וצברה את מיטב השריטות שיש לעיירה קטנה להציע, ולהביא כתבת צבע על שתי פרשיות – רצח של נערה אחת והיעלמות של נערה אחרת.
כמובן, השיבה של קאמיל לקן הצרעות מחזיר אותה ביתר שאת לאירועי עבר שעליהם למעשה מעולם לא התגברה, בראשם מותה של אחותה הקטנה, אירועים שהפכו אותה לאלכוהוליסטית המתפקדת והמכורה לפציעה עצמית שהיא היום. פריקר פוגשת בדרך את החשודים הרגילים – הבלש שנשלח לפתור את התעלומה, המפקח המקומי, חברי הילדות שלה מהתיכון, שכנים חטטנים ואמא תובענית (פטרישיה קלארקסון בתפקיד מבעית). היא מתוודעת לחצי אחותה הקטנה שנשארה מאחור ומנסה להיחלץ מהטפרים של אותה אמא ממש.
האיטיות היא כנראה הבעיה הכי גדולה של "חפצים חדים". אדמס היא שחקנית מעולה אבל את רוב הזמן בסדרה היא מעבירה בללגום אלכוהול (אוקי, הבנו, היא אלכוהוליסטית, נראה לי שהבהרתם את הנקודה), לנסוע באוטו שלה ולשמוע מוזיקה בלופ עם פרצוף שאומר בעיקר "עובר עליי משהו מאוד רציני וכבד". בחלק ניכר מהזמן היוצרים מכבדים אותנו בפלאשבקים (אלמנט שכדאי שתהיה לכם סיבה ממש טובה לשרבב אותו פנימה, וברוב המקרים, ובכן, אין לכם סיבה כזאת) שגם הם סובלים מחזרות מיותרות. כל אלה גורמים לכך ש"חפצים חדים" מושכת את הצופה שלה לתוך הסיפור באיטיות מייסרת ובחוסר רצון, כאילו מישהו אמר – יש לנו חומר לארבעה פרקים, בואו נמרח אותו על שמונה ונקרא לזה "אומנותי וחשוב".
בעולם שבו קיים היצע סדרות מטורף, הצ'אנס שמקבלת כל סדרה הולך וקטן, חלון ההזדמנויות שבו יכול יוצר לשכנע את הצופה שלו להתמסר אליה הולך
ומתקצר. סדרה בת שמונה פרקים – של שעה כל אחד, כן? - לא יכולה להרשות לעצמה להתנהל בעצלות המעייפת הזאת, בתקווה שמישהו יישאר כדי לראות אם היא עומדת להשתפר.
"חפצים חדים" היא לא סדרת מתח במובן הקלאסי של המילה – העורך של פריקר מבהיר לה שהיא לא נשלחה לשם כדי לפתור את התעלומה, ובאמת עם הזמן ההתמודדות עם העבר שלה תופסת את מקומה של העלילה הראשית, אבל אפילו כדרמה מהסוג הזה היא מתקשה להעמיק את הסיפור.
אחד הדברים העצובים שקורים לספרים טובים כשהם מעובדים לסדרה הוא אובדן האפשרות להציץ אל זרם המחשבות של הדמויות. אם אתה לא מספיק יצירתי כדי למצוא דרכים אחרות לעשות את זה, הדמויות שלך נשארות חד ממדיות. "גם אני קראתי את כל הספרים האלה", מבטיח המפקח המקומי לבלש שהוצנח עליו. אז תרשו לי להיתלות באילנות גבוהים, גם אני.
