אימפריות קורסות מבפנים / מליניאק

אתמול התעוררתי בבהלה. היומן היה מלא בפגישות, הרצאה וסידורים, אבל בשעה 17:00 היה ריק. גם ב-21:00 כלום. ואקום. אוטוטו אנחנו נשארים עם אלי טביב, איתי שכטר ונבן ספאחיה.

כשיהודה לוי הזמין אותי להקרנת הגמר, הוא בטח פנטז על ברזיל-ספרד או ארגנטינה-גרמניה, אבל המונדיאל הוא ריאליטי מסוג אחר. כאן ההפקה לא יכולה להחזיר את לאו מסי וכריסטיאנו רונלדו למשחק.

אוטוטו חוזרים להתעסק בו. אלי טביב (צילום: ראובן שוורץ)

אימפריות נופלות

בליגת האלופות משחקים כדורגל יותר טוב, אבל אין תחליף לפנאטיות הלאומית. תשאלו את בעלי איקאה בלונדון, שהחנות שלהם נהרסה על ידי אוהדים אנגלים, אחרי הניצחון על שבדיה ברבע הגמר. למה מה עשו לכם השבדים? קשה להרכיב ארון קיר? תזמינו נגר. מי שהוכיחה שהיא יודעת לטפל בחוליגנים בצורה מרשימה היא רוסיה ומעניין לראות מה יהיה עוד ארבע שנים בקטאר.

טורניר שמתקיים רק פעם בארבע שנים, הופך כל פנדל לאירוע היסטורי. פספסת? חכה ארבע שנים לתקן, אם בכלל תהיה מסוגל עדיין לרוץ. אני מנסה לתאר לעצמי איזה לחץ יש על צרפת, בלגיה, אנגליה וקרואטיה, שמוצאות את עצמן בחצי גמר מונדיאל בלי ברזיל, ארגנטינה, גרמניה וספרד. ליוגי לב תהיה הזדמנות לתקן בעוד ארבע שנים, אבל מתי קרואטיה תקבל עוד הזדמנות להגיע לגמר ואולי לזכות בגביע העולם.

"אין בלבי אמפטיה לאימפריות קורסות". מסי וארגנטינה(צילום: MCT)

אין בלבי אמפטיה לאימפריות קורסות. בית של ארבע קבוצות נועד להבטיח שהחלשות תקבלנה את הבמה לשלושה משחקים והחזקות ימשיכו הלאה. כשיש שתי הזדמנויות לתקן, נפילה אינה מקרית. היו סימנים מוקדמים, שאנחנו פשוט סירבנו לראות.

נוקיה לא נפלה בגלל אייפון, מפא"י לא נפלה בגלל הליכוד והאימפריות הבריטית והצרפתית לא התקפלו בגלל שקמו אימפריות חזקות מהן. לקולוניאליזם יש גם תופעות לוואי חיוביות, כמו כדורגלנים שנולדו במושבות או שהם בני מהגרים: קיליאן אמבאפה (קמרוני-אלג'יראי), רומלו לוקאקו (קונגו), ראחים סטרלינג (ג'מייקה) וקדמו להם זינדין זידאן (אלג'יראי), קלרנס סידורף ואדגר דווידס (סורינאם) ועוד רבים וטובים. אימפריות קורסות מבפנים, לא בגלל שקמו עליהן אימפריות חזקות מהן.

רומלו לוקאקו שמוצאו מקונגו במדי בלגיה(צילום: gettyimages)

סדרת הטלוויזיה הנצפית בעולם

כשפלה הבקיע צמד בגמר גביע העולם בשבדיה 1958, הייתי בן תשע. את תוצאות משחקי 1962 שנערכו בצ'ילה קראתי במדורי הספורט למחרת. ב-1966 לא הייתה עדיין טלוויזיה בישראל, לכן ראיתי את השער של ג'ף הרסט עשרות פעמים כמה חודשים אחרי הטורניר בסרט "גול", שהוקרן ללא הפסקה בקולנוע "מרכז" בתחנה מרכזית. הייתי נכנס לקולנוע בבוקר, רואה את תקציר המשחקים בלופ ויוצא בערב. עד היום מופיע בחלומות הזוועה שלי נובי סטיילס בלי שיניים, מסדר את החומה בהילוך איטי לפני שוולפגנג וובר משווה ל-2:2 בבעיטה ישירה מ-20 מטר.

במקסיקו 1970 הייתה כבר טלוויזיה, ובמשחקים של נבחרת ישראל היה עוצר ברחובות. מאז שמשחקי גביע העולם הפכו ל"מונדיאל", פג הרבה מהקסם. משחקי גביע העולם זו הרפתקה, "מונדיאל" זה קשקוש גלובלי בשפה זרה. אני מתפלא על פרסומאים חסרי כישרון, שלא מתביישים להשתמש ב"מבצע מונדיאל" כדי למכור צ'יפס או מסכי טלוויזיה. זה נמוך יותר מפיצרייה שנושאת מאז 1967 שלט דהוי: "מפגש ששת הימים".

בובי מור האנגלי מניף את הגביע ב-1966(צילום: Getty Images imagebank)

המונדיאל הוא סדרת הטלוויזיה הנצפית בעולם. האמצעים הטכנולוגיים נותנים למלכי הסלון ערך מוסף על פני הצופה שנמצא במגרש, ועדיין האצטדיונים מלאים בחובבי כדורגל מכל העולם, חלקם ממדינות שאינן משתתפות כמו ישראל. להשתתפות בחוויה לא יהיה לעולם תחליף. החד-פעמיות מספקת מימד מרתק לכל בעיטה, ורוכשי כרטיסים למשחק משמינית גמר והלאה לא יודעים איזה משחק הם יראו, ועדיין מוכנים להוציא על כרטיס ומלון חלק נכבד ממשכורתם החודשית.

פיפ"א הבינה שה"פאן-זון" הוא חוויה שנוספת לצפייה במשחק באצטדיון עצמו, ולא צריך להמציא את הגלגל אם הוא כבר קיים. גם בווימבלדון ובאירועי ספורט גדולים אחרים יש מסכי ענק שמספקים חוויה לאלפים נוספים מחוץ למגרש. אמנם בישראל בקושי ממלאים את האצטדיון, אבל אולי מתחמי שעשועים לפני ואחרי המשחקים יצליחו להביא קהל חדש.

מתחם הפאן-זון בקאזאן(צילום: עוז מועלם)

יום כיפור של פרשני הכדורגל

האפשרות שאסע לרוסיה נפסלה מראש. אני לא נדחף למקומות שמצטופפים בהם מאות אלפי אנשים ועוד במדינות שלא מדברים בהן שפות זרות. בשביל לפגוש אלפי ישראלים לא צריך לנסוע עד ניז'ני נובגורוד או סמארה. בסלון שלי רואים מכל מקום, הקפה תמיד מדויק, יש תפוח עם יוגורט וגרנולה. מונדיאל מזין.

היתרון הכי גדול בבית הוא שאפשר לבחור את הקהל. במקרים חריגים יוצאים למשחק חוץ אצל חברים, וגם זה נחמד. משום מה הדביקו לחובבי כדורגל דימוי של בעלי כרס, לא מגולחים, חובשי קסקט, רגליים שעירות על השולחן ונשואים לאישה שנמלטת לפגישה עם החברות. לפעמים אכן יש בירות וגרעינים, ותמיד אותם קיטורים על השיפוט ועל רמת הפרשנים באולפן ובמגרש.

"להשתתפות בחוויה לא יהיה לעולם תחליף"(צילום: AP)

פרשני הסלון לא מבינים שפרשן בטלוויזיה אינו נביא, ותפקידו לנתח מה קרה וקורה ולא לנבא מה יקרה. מה לעשות, המונדיאל הזה הוא יום כיפור של פרשני הכדורגל. דרבי האינקוויזציה - ה-3:3 בין ספרד ופורטוגל, הסיט את תשומת הלב של כולם לשאלת השקל ותשעים: איך יגיב מסי לשלושער של רונאלדו במשחק הפתיחה? ראיתם איך הגיב, שניהם יראו את הגמר בטלוויזיה, כמוכם.

שלושער זה מושג ששאול מזמנים בהם חלוצי 9 אמיתיים היו מבקיעים בצרורות מול הגנות "נאיביות". היום יש בונקר במסווה של "טקטיקה", ושלושה שמתנפלים על כל כדור. בסופו של יום שום שחקן בעולם לא שווה רבע מיליארד אירו. יש אידיוטים שמוכנים לשלם סכומים כאלה, והחכמים לוקחים.

כוכב צווארון כחול. אדינסון קבאני(צילום: gettyimages)

הבעיה מתחילה כששחקנים מתחילים להאמין שהם קוסמים, עד שמגיע בלם שמפגיש אותם עם המציאות הכואבת. הארי קיין, אדן האזאר ואדינסון קאבאני הם בעיניי המודל לחיקוי: כוכבי צווארון כחול. אין פטור משמירות וכדורגל לא משחקים בהליכה על 15 מטר רבוע. עושים הגנה כשצריך, מכסים שטחים ובין היתר גם מבקיעים.

ודאי שמתם לב שקבוצות מסתדרות לבעיטות קרן בטורים של שלושה או ארבעה שחקנים, שחוסמים זה לזה ומתפזרים ברחבה. אלה רעיונות שמושאלים מכדורסל, וטוב שכך. זה מספק הרבה עבודה לצלמים ולבמאי הטלוויזיה. הצלם הוא השופט האמיתי, מה שהוא מצלם זה מה שיקבע את החלטת השופטים. המיקרובים היו קיימים גם לפני שהמציאו את המיקרוסקופ, כך גם תפיסות הידיים וההתפתלויות על כלום שנתפסות רק היום במצלמות.

לא יעלה על הדעת שכל ילד בבית ייראה מה קורה במגרש, טוב יותר משופט שעומד עשרה מטר מהאירוע. העם רוצה כדורגל, לא גונבי דעת וכסחנים.