מדוע טראמפ לא יפרק את צפון קוריאה מגרעין - ביקור במחוזות הפרנויה
5 ימים רצופים חיטטו המלווים בסלולרים שלנו. אסור לצלם את הצבא, אבל אין כמעט בעיה לתעד את כל השאר כל עוד נשמעים להוראות. זר לא יכול לגלוש ברשת האינטרנט הסגורה של המדינה, ובכל זאת הצלחנו ללמוד מה יודעים המקומיים עלינו ("עיר הבירה הועברה מת"א לירושלים"), מהם שורשי האיבה התהומית לארה"ב ומדוע רק הפלת המשטר תביא לפיוס עם המערב. חלקו השני של הביקור המשפחתי של רון בן ישי במדינה המסוגרת בעולם
לחלקה הראשון של הכתבה על הסיור בצפון קוריאה – לחצו כאן
בשלב מסוים שאלה אותי נכדתי אלה אם עצם בואנו לצפון קוריאה כתיירים מהעולם החופשי והדמוקרטי לא מעניק לגיטימציה וסיוע כספי למשטר הדכאני.
הייתי נבוך לרגע, ואז השבתי לה שעצם נוכחותנו, ונוכחות תיירים נוספים מהמערב כאן, מראה לאזרחי צפון קוריאה - אלה שסובלים מהניתוק המוחלט שכפתה עליהם ממשלתם - שהעולם לא שכח אותם ומתעניין בהם. אנחנו מספקים להם חרך הצצה מבעד לחומת הניתוק מהעולם שהמשטר כפה עליהם, אמרתי לנכדה שלי. יום אחר כך היא נוכחה בכך בעצמה כאשר צ'ה וקים ביקשו את מכשירי הטלפון הניידים שלנו, התיישבו בספסל האחורי במיניבוס וצפו בשקיקה בתוכנם - מסך אחרי מסך.
צ'ה היה הלהוט מבין השניים. תחילה חשבתי שהוא בודק אם צילמנו בסלולריים שלנו צילומים אסורים, אבל מהר מאוד נוכחתי שלא זה מה שמעניין אותו. הוא החזיר לי בחוסר עניין את האייפון שלי, שהיה חף מכל תוכן, והתמקד בסלולרי של אלה. הוא לא התעניין כלל במה שהיא צילמה בצפון קוריאה, אלא צפה בזה אחר זה בכל סרטי הנטפליקס שאלה צרבה על המכשיר ובכל התמונות שהיא וחברותיה צילמו תוך כדי הטיול שעשו באסיה לפני הצטרפותה אלינו.
קים העדיף את משחקי המחשב שחגי הוריד לסמארטפון שלו עבור אלון, אחיה הקטן של אלה, והתעניין בצילומים ובמיילים העסקיים באנגלית. זה התחיל בנסיעה שנמשכה שעות מפיונגיאנג לאזור המפורז שעל גבול הקוריאות ונמשך כל עת הביקור. צ'ה וקים נהגו לבקש מאלה ומחגי את הסמארטפונים בתחילת הנסיעה, והיו עסוקים בהם עד שהגענו ליעד וחוזר חלילה.
את הניתוק מהעולם החיצון שהמשטר כופה על אזרחיו משלימות רשת סלולרית ורשת אינטרנט צפון-קוריאניות פנימיות שאי אפשר להתחבר אליהן, והן חסומות בפני כל סוג תקשורת שאינו מהמדינה. תייר מערבי אינו רשאי ואינו יכול למשל להעביר תוכן או לשתף אותו עם מכשיר טלפון נייד או מחשב צפון-קוריאני (אולי חוץ מהאקרים סינים, רוסים או דרום-קוריאנים). רק מי שמחזיק במכשיר סלולרי או במחשב שמיוצרים במיוחד בצפון קוריאה יכול להתממשק עם הרשת הזאת, וגם זה רק ממש באזורי הגבול. מסיבה זו, בביקורת המכס ביציאה מצפון קוריאה בודקים בעיקר אם אתה מנסה להבריח איתך מחשב או טלפון נייד מקומיים אל העולם החופשי.
השוטרת הרובוטית
משרד החוץ בירושלים מפרסם באתר שלו אזהרת מסע חמורה שממליצה לישראלים שלא לנסוע לצפון קוריאה, אבל אנחנו נוכחנו על בשרנו שהביקור בה חף מסכנה לכל תייר שנשמע להוראות ואינו מתחכם. כך למשל, הקפדנו שלא לצאת מהמלון בלי ליווי, ואפילו לא ניסינו להיכנס לקומות אחרות במלון מלבד השתיים שבהן מתגוררים תיירים והמסעדה על הגג, שלתיירים מותר להיכנס אליה.
כשיורדים במעלית והדלת נפתחת אל הקומות האסורות רואים בערב שהן חשוכות לחלוטין, אף שישנים שם העובדים וגם המלווים שלנו, שהיו צמודים אלינו חמישה ימים, יום ולילה. הם רק לא ישנו באותה קומה כמונו. החושך הוא כדי לחסוך בחשמל ובדלק. האפקט החמור ביותר של הסנקציות הוא המחסור בנפט, לכן גם פיונגיאנג כמעט חשוכה לגמרי בלילה.
להפתעתנו נוכחנו שהצילום מותר ואפשרי, אולם חייבים להקפיד על המגבלות. ראשית, אסור באיסור חמור לצלם אנשי צבא, מתקנים, בניינים וכלי רכב צבאיים. חבל, כי היו כמה הזדמנויות שבהן ראינו ממרחק של מטרים ספורים חיילים וחיילות של צבא צפון קוריאה מתאמנים לקראת חגיגות ה-70 לעצמאות המדינה. כך למדנו שצפון קוריאה הכריזה על עצמה כמדינה בספטמבר 1948, ארבעה חודשים אחרי מדינת ישראל.
בכלל, הנטייה למשטר את האדם מגיעה בצפון קוריאה לשיאים אבסורדיים. בכל צומת גדול בפיונגיאנג או בערים אחרות עומדת שוטרת תנועה, מסובבת את ראשה בתנועות חדות, במחזוריות קבועה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, ואחר כך עושה פניית תרגילי סדר מושלמת לכיוון אחר, וחוזר חלילה עד שהיא שבה לעמידת הדום המקורית.
אסור לטעות, הצומת מרומזר וכמעט שלא עוברות מכוניות, אבל היא ממשיכה בתרגילי הסדר, וכשהיא נחה לפעמים, זה בדום מתוח, כשהאלה צמודה לירכה. כך בשמש קופחת וכך בגשם סוחף. כשעוברת מכונית רשמית של איש שלטון, היא מצדיעה ומבטה מלווה את המכונית עד שהיא נעלמת.
גם בצפון קוריאה, ישראל בצד של הרעים
איסור נוסף לצלם נוגע לפולחן האישיות של המנהיגים לשושלת קים. אחרי קבלת רשות מותר לצלם את הפסלים, את ציורי הקיר, את המוזאיקות ואת התמונות, המציגים בעיקר את הסבא והאב של המנהיג הנוכחי קים ג'ונג און, אבל הצילום צריך להראות את מלוא הפסל או התמונה - מהאדמה או המרצפת שעליה עומדים המנהיגים ועד השמש הזורחת מעל לראשם.
אסור באיסור חמור לצלם סיטואציות המציגות את צפון קוריאה כמדינת עולם שלישי ענייה ולא מפותחת. בעיר הנמל נאמפו, למשל, חסם המלווה שלנו צ'ה את עדשת המצלמה שלי כשניסיתי לתעד מחלון המכונית את השלולית העמוקה בכיכר הראשית, שאנשים בוססו בה במים עד לברכיהם ומכוניות רבות היו תקועות בה בלי יכולת לזוז.
לצפון קוריאה אסור להכניס ספרי דת ופורנוגרפיה, קל וחומר להציע לאזרחים, אבל זה לא הכל: אסור להציג בפניהם כל חומר שעשוי לפקוח את עיניהם ולסייע להם להבין את מצבם העגום. כתייר אתה מוזמן ומתבקש לבזבז ככל יכולתך. מקורות המטבע הזר העיקריים של צפון קוריאה הם תיירים - בעיקר מסין - ומכירות ידע צבאי ונשק לאיראן, סוריה ומצרים.
כשחזרתי מצפון קוריאה לסין וראיתי את הקונטרסט הוויזואלי, הבנתי שהייתי עד לתופעה ארכיאולוגית. סין התחילה את הקפיצה לעולם המודרני לפני 20 שנה, וכיום היא מדינה אולטרה-מערבית, חלון ראווה נוצץ של מודרניזם, מהפכת המידע והעידן הדיגיטלי. צפון קוריאה נשארה מאחור, מפלצת אנכרוניסטית חמושה עד לשיניה בטילים בליסטיים ופצצות אטום.
שורשי ההתערבות האמריקנית
הרקע לאמריקנופוביה של המשטר ושל אזרחים רבים במדינה נעוץ בהיסטוריה של חצי האי הקוריאני. עד למאה ה-20 שלטו בו או בחלקים ממנו שושלות של מלכים וקיסרים, אבל העם עצמו היה פחות או יותר מאוחד ובעל זהות אתנית מובהקת, שונה משכניו הסינים. ב-1905 כבשו היפנים את חצי האי ושלטו בו באכזריות 40 שנה, עד סוף מלחמת העולם השנייה. ב-1945 הובסה יפן וחצי האי הקוריאני חולק בין ברית המועצות של סטאלין, ששלטה יחד עם בעלי בריתה הקומוניסטים הקוריאנים בחלקו הצפוני, לבין ארה"ב, שהשתלטה עם בעלי בריתה הקוריאנים על הדרום. קו הרוחב ה-38 הפריד בין שני חלקי קוריאה.
ב-1948, אחרי שצבאות ברית המועצות וארה"ב נסוגו מחצי האי, הכריזה צפון קוריאה על עצמה כמדינה עצמאית, וכך עשו גם בדרום קוריאה. אבל קים איל סונג, מייסד הצפון שפעל במלחמת העולם השנייה נגד היפנים משטחה של ברית המועצות, מעולם לא השלים עם החלוקה לשתי קוריאות. ב-1950 הוא יצא, באישורו ובעידודו של סטאלין, לכבוש את דרום קוריאה. צבאו כמעט השלים את כיבוש חצי האי, אלא שאז התערבו האמריקנים שנחתו מחדש בדרום, ובראש קואליציה של צבאות שהוקמה בחסות האו"ם הדפו את הצפון-קוריאנים ואף הגיעו עד מצפון לפיונגיאנג.
שאיפתם הלאומית של מנהיגי הצפון לדורותיהם היא לאחד את שתי הקוריאות. זוהי גם שאיפת ההנהגה של דרום קוריאה. אבל בניגוד לדרומיים, הצפון-קוריאנים רוצים שהמשטר במדינה המאוחדת יהיה על פי שיטתם ולחלוטין נקי מאמריקנים. לשם כך הם מוציאים מאות מיליוני דולרים על מלחמת תודעה ותעמולה, כלפי פנים וכלפי חוץ. הצפון-קוריאנים הם אמנים באינדוקטרינציה לאומית ובהצגת נראטיב שקרי לחלוטין.
שנאה בסיסית ומסקנה פסימית
המלווים שלנו קים וצ'ה לקחו אותנו למוזיאון ענק בפיונגיאנג שמנציח את "הניצחון" של הצפון במלחמת קוריאה. המוזיאון משתרע על שטח של שני אצטדיוני כדורגל, עם מיטב הפירוטכניקה והשימוש באמצעי המחשה, סרטים ומיצג תלת-ממד ענק שכמותו לא ראיתי בשום מקום אחר בעולם. לצד המוזיאון יש תערוכה ענקית של נשק שנלקח שלל מהאמריקנים בעת המלחמה ואחריה. תכלית כל המיזם הענק הזה היא לשכנע את המבקר שהאמריקנים הם שפתחו במלחמת קוריאה, וכי הצפון - בגבורתו הרבה ובפיקודו הגאוני של קים איל סונג - ניצח אותם והדף אותם חזרה אל מדרום לקו הרוחב ה-38.
אין אף אזכור במוזיאון, וגם בסיור באזור המפורז, לחצי מיליון החיילים הסינים שמנעו תבוסה מחפירה של צפון קוריאה במלחמה ש"הנשיא הנצחי" פתח בה והקריב מיליונים כדי להשתלט על כל חצי האי. הצפון-קוריאנים לא בוחלים באף אמצעי כדי להמחיש את הנראטיב השקרי הזה. הם מציגים לראווה לא רק כלי נשק של צבא ארה"ב שנתפסו במהלך המלחמה (בין 1950 ל-1953), אלא גם את אוניית הריגול האמריקנית "פואבלו" שעליה השתלטו ב-1968, לקחו בשבי את אנשי צוותה, השפילו עד עפר אותם ואת הנשיא לינדון ג'ונסון, ורק אחרי 11 חודשים והתנצלות אמריקנית שחררו אותם.
עיניה של האישה במדי צבא שהדריכה אותנו במוזיאון המלחמה נצצו באקסטזה כשתיארה כיצד רמסו חיילי צפון קוריאה את כבודם של המלחים והקצינים האמריקנים וכיצד הושפל הנשיא ג'ונסון, שחתם על ההתנצלות "והסכים להשאיר בידינו את ה'פואבלו' כגביע הניצחון שלנו".
השנאה לאמריקנים והפחד מהם מושרשים כה עמוק בדי.אן.איי של הצפון-קוריאנים, עד שפיוס בינם לבין ארה"ב ייתכן – אם בכלל – רק אחרי שנים ארוכות שבהן שני הצדדים יעשו מחוות בונות אמון הדדיות. בוודאי לא כתוצאה ממפגש פסגה אחד בסינגפור. אבל לא ראיתי שום סימן לכך, אפילו הקלוש ביותר, והעובדה הזאת הביאה אותי להטיל ספק גדול באפשרות שהמשטר הנוכחי יוותר מרצונו על הנשק הגרעיני ועל הטילים בליסטיים שבאמצעותם הוא מאיים על האמריקנים ועל יפן.
יתרה מכך: במהלך הביקור נוצר אצלי רושם די ברור שמנקודת ראות צפון-קוריאנית, הפסגה בין קים לטראמפ לא נועדה להביא לשים קץ למאמץ ההתחמשות הלא קונבנציונלית של המשטר, אלא בדיוק להפך: מראית העין של תהליך פיוס עם האמריקנים שהחלה בסינגפור נועדה לאפשר לצבא צפון קוריאה בהנהגת קים ג'ונג און לשמר את היכולות הצבאיות הגרעיניות והטיליות שהשיג, ואף לקדם אותן. בשום פנים ואופן לא להתפרק מהן.
המשטר הצפון-קוריאני רוצה להחזיק בנשק הגרעיני ובטילים הבליסטיים כרשת ביטחון הכרחית שאין לוותר עליה, אך בה בשעה הם רוצים למזער את הנזק לרמת החיים ולאיכות החיים של התושבים, ולכלכלה של צפון קוריאה. חזרתי משם עם רושם ברור שרק החלפת המשטר תביא לפירוק חצי האי מנשק גרעיני.
לחלקה הראשון של הכתבה על הסיור בצפון קוריאה – לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
