"שיער כחול פרחים אדומים": בעקבות הציור שהוחרם במלחמה

"טעות במספר," מלמלה בזהירות, וכשהזכיר את השם של סבא שלה קטעה אותו.

"איך אמרת שקוראים לך?"

"הלמוּט... בבקשה, אני טס חזרה הערב, אחר כך אי אפשר. רק חצי שעה מזמנך, לא תצטערי."

רוצים לקרוא את "שיער כחול פרחים אדומים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

"חצי שעה," אמרה, "לא דקה יותר."

בקפה היו יותר מדי זוגות עיניים, הוא קם לקראתה לפני שנזכרה שלא שאלה איך הוא נראה, לפני שהספיקה להסתובב ולברוח.

לא גבוה, הליכה לא יציבה, מתנודד מעט ימינה ושמאלה, שפתיים עבות נוטות מעט מטה בקצותיהן. סוודר קשמיר אפור. בערך בן גילה.

וכאילו לא ראתה שהושיט ידו ללחיצה, התעסקה במעיל שהורידה בתנועות מסורבלות, תלתה אותו על הכיסא והתיישבה מהר.

"תודה שבאת."

הנידה ראשה בביטול והסתכלה בציורים התלויים על הקירות.

מלצרית לבושה שחור עם לוגו של בית הקפה רשמה את ההזמנה.

"עיר יפה תל אביב."

"כן."

"כמו ברלין אבל עם חוף ים," חייך.

"לא יודעת, לא הייתי." היא חיכתה שידבר. קל יותר בטלפון. מול גוף בעל נוכחות גברית הלך גופה והתכווץ.

היא שׂמה לב שהסתכל בה רק כשחשב שלא השגיחה. זה הרגיע אותה. הפנים שלו אדומות כאילו שתה כמה בירות לפני שנפגשו. כך סיפרו לה, שזה מה שהם עושים שם בגרמניה, שותים בירות בכוסות ענקיות ומדברים בקול רועש, הפנים שלהם מאדימות ואז. שרים בקולי קולות שירי לכת מהימים הטובים ההם.

המלצרית הניחה על השולחן קפה הפוך בשבילה ואספרסו ועוגת גבינה בשבילו.

הוא אחז בספל בתנועה נשית. לא נראה לה כמו אחד שממהר.

"מתי הטיסה שלך?"

"אה... נדחתה. זאת אומרת... דחיתי אותה, יש לי עוד כמה עניינים לא סגורים כאן."

הוא גמר את האספרסו בשתי גמיעות, סיפר שהגיע לפני ארבעה ימים, שהזמינו אותו לכנס קולנוע גרמני בן זמננו באוניברסיטה ושהוא עורך סרטי תעודה.

"תסלח לי שאני ממהרת אבל... מה רצית לספר לי על סבא שלי?"

הוא התרכז באצבעות ידיו.

"אני חושב שהיה איזה קשר ביניהם."

"בין מי?"

"בין סבא שלי לסבא שלך."

העפעפיים שלה נעשו כבדים כמו לפני שהיא נרדמת.

"קשר? איזה קשר, מתי?"

"לא בטוח," אמר, "אבל אם סבא שלך הוא אלריק ברלינר אז... כן."

היא הרימה את הכפית ושיחקה עם הקצף הלבן.

השם של הסבא האהוב במבטא שלו נשמע כשמו של סבא אחר.

"איך הגעת לזה? סבא שלי היה ניצול שואה. זה לא יכול להיות."

הוא השפיל מבט.

"סבא שלך היה קצין במחנות?"

"לא, לא. הוא לא... הוא היה רק חבר במפלגה, אבל... לא כזה פעיל."

"טוב, זה באמת מרגיע אותי."

עווית של חיוך חלפה בפניו.

המלצרית שלהם שאלה אם הם רוצים עוד משהו.

"הייתי מאוד קשור אליו כשהייתי קטן," האצבע המורה שלו נקשה בעדינות כמעט לא מורגשת על השולחן. אז גם הוא לחוץ, ציינה לעצמה.

השתדלה לנהוג בנימוס אבל הביטה שוב בשעון.

הוא אמר משהו על הבן שלו ועל זה שהיה להם ריב נוראי לפני שבא לכאן.

למה הוא מספר לה את זה? נדמה לו שזה ירכך אותה? ממילא היא לא מאמינה לאף מילה.

"אני לא יודע למה אני מספר לך את זה..." האנגלית שלו הייתה מושלמת וכמעט התחילה להתרגל למבטא אבל לא לעיניים. צבע רב שכבתי. צבע שמן עמוק, לא צבעי מים דלוחים, זה בטוח.

מלצר נטול ניסיון העיף צלחת על הרצפה, זה הקפיץ אותה.

"האם סבא שלך הזכיר פעם את השם אלפרד פפרקורן, הסבא שלי?"

אז זה מה שרצה? בשביל זה כל הבלגן שעשה, רק כדי לדעת מה סבא שלה סיפר על סבא שלו?

"לא, ממש לא, נראה שבכל זאת טעית."

המלצר אסף את השברים. היא הבינה שתכף יגיע הרגע שבו עיניהם חייבות להיפגש.

"אני אתן לך זמן להיזכר."

הקפה שלה כבר היה קר. "אתה נשמע כמו חוקר משטרה."

הוא חייך, "כנראה יש מה לחקור..."

"אני לא חושבת שאני יכולה לעזור לך, מר הלמוט," אמרה בחיוך ובנימה סלחנית, "סבא שלי מת מזמן. ואני לא מתעסקת בעבר."

"ובהווה?" הוא אמר את זה בדיוק כשהדליקו את עמוד תנור החימום.

"מה?"

"בהווה את מתעסקת?"

עצמה את עיניה וכשפקחה אותן היה נדמה לה באור החיוור שהוא עשוי מפלסטיק.

"אני צריכה ללכת," היא קמה.

"עוד רגע," ידו החמימה כיסתה לפתע את כף ידה, היא משכה אותה בבהלה.

"מצטער, כמעט שכחתי, הבאתי לך משהו."

היא היססה.

הם הביטו זה בזו.

"תיקחי," אמר, "זה יעזור לך להיזכר."

רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.

"שיער כחול פרחים אדומים", אלה מושקוביץ וייס, ידיעות ספרים, 224 עמודים