מסביב לכדור: חמש נקודות על המונדיאל
בחודש אינטנסיבי ברוסיה חווים כל כך הרבה דברים שקצת קשה להתייחס לכולם ואי אפשר תמיד להרחיב על הכל. הנה כמה נושאים שאי אפשר להתעלם מהם ובלטו במיוחד בתקופה הזו
לא על הכל יש זמן לספר, לא תמיד יש מקום להרחיב, אז בחרתי חמישה נושאים שתפסו אותי במיוחד ורציתי לחלוק קצת איתכם. אולי דרכם תבינו מעט יותר טוב את החוויות שרוסיה מעניקה במהלך המונדיאל.
לפעמים המגרש שקט ואין גלים
מונדיאל 2018 ברוסיה סימל רשמית, ככל הנראה, את סוף דרכו של הגל המקסיקני ביציעים. הוא התחיל בסוף הסבנטיז במשחקי הוקי קרח, הפך לטירוף עולמי במונדיאל 1986 במקסיקו ומכאן קיבל את שמו, ומאז ליווה כל טורניר גדול, בעיקר ברגעים השקטים יותר במשחק בהם איזה אוהד החליט להרים את כל האצטדיון על הרגליים.
הקהל ברוסיה גמר את האנרגיה בחגיגה ברחובות. ישנם ניסיונות נלהבים של קהלים מסוימים להתחיל בתנועת הגל שתשטוף את כל טבעת היציעים, אבל בדרך כלל זה מסתיים תוך כמה גושים. הניצוץ כבה במהירות, עוד לפני שהדי קול העידוד הקבוע שמתלווה לגל נעלמים לגמרי. היה משעשע במיוחד לראות את העניין ברבע הגמר בין ברזיל לבלגיה, כאשר שני ניסיונות שונים להתחיל בגל הסתיימו תוך עשר שניות כאשר הגיעו ליציע הברזילאי המתוח שזה ממש לא היה בראש שלו.
בעתיד נראה אם עוד צפוי קאמבק, אבל לפחות בכל הנוגע לרוסיה, אחד מההיבטים המזוהים ביותר עם אהדה במגרש כדורגל הלך והתפוגג.
תן כיף
באחד הבלוגים שלי, זה שצולם ברגעי ההכרעה של רבע הגמר בין רוסיה לקרואטיה, נתתי מעט מהכבוד הראוי למתנדבים שעושים את המונדיאל הזה לכיפי הרבה יותר. הם נמצאים בכל מקום, גם בנמלי התעופה או סתם ברחוב, בכל שעה ביום, ועוזרים בחיוך לכל מי שרק נראה שזקוק להכוונה או לסיוע.
אבל החלק המהנה והכי מלא נונסנס שייך למחלקות הכיפים. זה לא רק בסביבת האצטדיונים – אפשר לפגוש אותן סתם בדרך למטרו או על איזה גשר כלשהו. כל המטרה שלהן בטורניר הוא לעשות שמח בדרך הפשוטה ביותר – להסתובב עם ידי ספוג ענקיות ולתת כיף לכל מי שעובר מולן. זה נשמע קצת מוזר וחסר פואנטה, אבל האמת היא שכל מפגש כזה משאיר חיוך קטן. וזו כל הנקודה.
לעשן בבקשה
ההקפדה על איסור העישון במקומות ציבוריים היא רצינית, אבל אולי זו הסיבה לכך שהנרגילות תפסו כאן כל כך חזק. בישראל זו נחלתם של י"בניקים שמתלהבים מהטעמים ומהריגוש שבעישון. ברוסיה, הנרגילות נמצאות בכל מסעדה או פאב שמכבדים את עצמם.
לא נדיר לראות מלצרית נרגילה שעוברת עם תפריט מיוחד בין שולחן לשולחן, והתיירים – אבל בעיקר המקומיים – מלווים חלק ניכר מהיציאות שלהם עם הנרגילה על השולחן לצד האוכל והבירות. מצד שני, זה בטח מוזר לאנשים מבחוץ שבאים לישראל לגלות שאנחנו מטורפים על סושי.
שנאה יוקדת
הייתי חייב להתייחס שוב לנקודה שרפרפתי עליה בטקסטים קודמים, רק בגלל שהיא צורמת לי כל כך. יש כאן באמת חיבור אדיר וחזק בין אוהדי כדורגל מכל העולם שרק רוצים לבלות. הברזילאים מצטרפים לרוסיה בשירת "ראסיה, ראסיה", המקסיקנים נשארו כדי לעודד והישראלים מציפים את היציעים.
רק מה? יש כאן בעיה. האיראנים קיבלו אותנו באהבה ואמרו שאין ממה לפחד ושכולנו אחים. המרוקאים היו בטירוף ושמחו לשמוע שאנחנו ישראלים. אבל השנאה שספגנו מהמצרים ומהתוניסאים הייתה כואבת. היא הזכירה שלפעמים המתח הקבוע מול מדינות ערב אינו רק דבר שהתקשורת מקצינה, אלא מציאות שמתבטאת גם ברמת האזרח.
התוניסאים פשוט פחדו לדבר איתנו, התרחקו ברגע ששמעו "ישראל", לפעמים עם התנצלות. אצל המצרים כבר ראו תיעוב בעיניים, בריחה מיידית מהמקום או התעלמות מוחלטת מאדם שהרגע דיברת איתו. זה משהו שקשה לשנות בדור או אפילו שניים.
מאחורי הקלעים
ברור לי לחלוטין שישנה רוסיה, וישנה רוסיה אחרת של המונדיאל. הרי ולדימיר פוטין בעצמו שם דגש על שינוי התדמית, מיגר את תופעת החוליגניות וביקש מבני עמו להיות נחמדים לתיירים (משהו שמורגש מאוד, דרך אגב). מעבר לכך, ראינו רק כמה מהערים הגדולות והמערביות, ולא את אזורי הכפר העצומים והחיים האחרים שמתקיימים שם.
במהלך הטורניר דאגתי לשאוב כמה שיותר מהטוב וליהנות, אבל לא התעלמתי לרגע מהדברים שאני לא רואה. ברור לי לגמרי שאוהדים להט"בים לא היו יכולים ללכת בשקט ברחוב. שישנן תסבוכות פוליטיות וצבאיות עם המון סימני שאלה וקריאה.
אותם גושים בבטן יפריעו גם למי שיגיע לקטאר, מדינה שזכתה באירוח שלא מגיע לה בדרכים עקלקלות, שתנאי העבודה בה הביאו למותם של המוני פועלים שהקימו מאפס את התשתיות לטורניר. וזה צורם ולא נעים. שאלת הקו האדום שמפריד בין טוב לרע היא כזו שלא אוכל לענות עליה. ויכול להיות שיהיו כאלה שיכנו את ההנאה מהטורניר לצד ההכרה בבעיות כצביעות. אבל זה העולם בו אנחנו חיים.
לפנייה לכתב/ת 
