"רק אמהות שכולות יכולות להבין כאב של אמא אחרת"
לצערה של אם על אובדן בנה הצעיר אין גבולות ואין נחמה, מלבד, אולי, אמהות אחרות כמוה, שיכולות לתמוך, להכיל ולשתף. אלינוער גיגי, שבנה רענן נפטר בגיל 17 בלבד, מספרת על עמותת "קמים" שעזרה לה לחזור לחיים, למרות הכאב הנורא
לצד האבל הכבד, הטריד אותה אובדן התמיכה מהסביבה. "הדבר שהכי בלט זה שפתאום כל העמותות נעלמו. אחרי תקופה שבה היו לנו כל כך הרבה הזדמנויות והתחשבויות, פתאום אין מסגרת כזו שתומכת. ל'זכרון מנחם' יש קבוצת תמיכה של ערב והיא מוערכת, אבל מעבר לזה אין כלום. כל יום שעבר הפך שקט יותר. לקחנו את כל הציוד הרפואי שהיה אצלנו ותרמנו הכל. נשארנו עם חלל עצום וכאב. שאלתי סביבי, האם ייתכן שלא יהיה שום מענה להורים שאיבדו ילד? ולא היה כלום. בזמן שרענן היה חולה היה לנו את העובדת הסוציאלית של בית החולים, שסיפרה לנו מהן הזכויות שלנו ומה הצעדים הבאים. אבל כשהילד נפטר צריך לפענח את המתרחש לבד בלי כל הנחיה. כל הזמן גיששנו באפלה".
השמיים נפלו
רענן נפטר ממחלת הסרטן לפני כחצי שנה, לאחר מאבק של שנתיים. הוא היה בדיוק הילד האמצעי, אחרי ארבעה אחים ולפני ארבע אחיות קטנות, למשפחה דתית־לאומית מירושלים. האם אלינוער היא מורה בתיכון, שבימים אלה עושה הסבה להדרכת פילאטיס מכשירים, והאב מוטי (57) הוא אדריכל, גנן ומתנדב כנהג אמבולנס של מד"א.
"רענן למד בבית הספר החקלאי רגבים", משחזרת אלינוער. "לקראת כיתה י' הוא התלונן על כאבי ראש. באופן טבעי בהתחלה לא מייחסים לדבר כזה חשיבות. נתנו לו אקמול וקיווינו שזה יעבור. לקראת חנוכה הוא התלונן שוב וניצלנו את החופשה כדי להגיע לבדיקות מעבדה. רופאת המשפחה התקשרה ואמרה ששום דבר בבדיקות לא תקין והפנתה אותנו מיד לחדר המיון. כעבור שבועיים הגיעה הדיאגנוזה המדויקת שלרענן יש סרטן המעי הגס. זה היה הלם גדול. הרגשנו שהשמיים נפלו עלינו. זה לא גנטי, זה בלי קשר לכלום וזה לא אופייני לגיל הצעיר שלו. אמרו לנו שזה במצב קשה ויש בפנינו שתי אופציות: ללכת למחלקה ההמטו־אונקולוגית ילדים בהדסה או לאונקולוגיה מבוגרים בשערי צדק. בחרנו בילדים".
בתם הגדולה, אבישג, עשתה בעבר שירות לאומי ב"זכרון מנחם" והכירה את המחלקה. "היא אמרה ששם 'נעבור את זה בסבבה'. מייד התחלנו בטיפולים כימותרפיים והבנו כמה המצב לא טוב. הגילוי היה מאוחר, בשלב 4, וזה לא שיחק לטובתנו. עם זאת שמרנו על אופטימיות, ובעיקר רענן עצמו היה נחוש להבריא. נקבע לו ניתוח מורכב של 13 שעות בתל השומר להוצאת גידולים. במהלך כל הקיץ שאחרי הניתוח הוא עבר טיפולים וכך, לפני ראש השנה שלפני שנתיים, אמרו לנו שהילד נקי".
.PNG "משפחת גיגי בחתונת הבן אלחנן (צילום: ידין חסון)")
בחג סוכות האחרון המצב הידרדר והכאבים הפכו לבלתי נסבלים. רענן אושפז בהוספיס ולמרות שידע שמשם כבר לא ייצא, צחק ודיבר כאילו אצלו הכל בסדר. "יש לנו סרטונים איך הוא עושה מזה צחוק, אם כי אני יודעת שהוא פחד מהמוות ומהעובדה שישאיר אותנו בלעדיו. הוא נפרד בכל פעם מכמה חברים מהישיבה והם באו ושרו לו. היו רגעים קסומים ומיוחדים והכל מתועד".
איך עמדתם בסיטואציה הקשה הזו?
"זה לא היה פשוט. היינו בוכים בצד, מנגבים את הדמעות וחוזרים אליו בחיוך עם אנרגיות טובות, מתוך כוונה כמה שאפשר להקל עליו. הוא היה נער זך וטהור שלא ויתר על המצוות עד יומו האחרון. בסוף היו ימים מאוד קשים. ראיתי שרגעיו ספורים והקראתי פרקי שירה שבהם מתוארות נפלאות הבריאה, בגלל אהבתו לטבע, וכשסיימתי הוא נפרד מן העולם. ידעתי שזה מה שהוא צריך כדי ללכת. הייתה לו הלוויה ענקית עם המון עוצמה ושירה".
להרים ראש
חודש וחצי לאחר לכתו של בנה פגשה אלינוער חבר לצרה מהמחלקה האונקולוגית, שגם הוא איבד בן. החבר סיפר על עמותה בשם "קמים". "מסתבר שהיא קיימת כבר כמה שנים והיא זו שמבינה את המצוקה ואת העובדה שרק אמהות שכולות יכולות להבין כאב של אמא אחרת. היה בי כל הזמן שיברון לב על כך שאין לי היכן למצוא אמא כזו. התכתבתי בווטסאפ עם פסי מונק, שהקימה את העמותה ובעצמה איבדה בן, גבי, בגיל דומה. היא שזיהתה בזמנו את הצורך הגדול של אמהות בכזו תמיכה. מאוד מהר הגעתי למפגש אמהות והרגשתי שאני יכולה לעכל, לעבד את האבל. שרנו ביחד את השיר 'לקחת פסק זמן ולא לחשוב', בכינו וגם הבנו שאסור לתת לכאב לנטרל אותנו מהחיים. למדתי שחייבים לראות את הקיים ולהרים את הראש, להמשיך את החיים".
איך את עושה את זה?
"אני יודעת שבשביל להמשיך לתפקד צריך להיות חזקים ולהמשיך עבור מי שכן נשאר כאן וצריך אותנו. אנחנו מבינים שאנחנו קטנים פה ולא מבינים חשבונות שמיים. אנחנו אפילו לא יודעים מה נדרש מאיתנו. כל אחד בעולם הזה עובר צער, תיקון, החיים הם לא פיקניק. אנשים נושאים צער בחייהם וסוגים שונים של התמודדויות. חשוב שכל אחד יידע שגם כשהכי קשה בעולם צריך לקחת נשימה ולזכור שאתה קיים ולהמשיך הלאה. למדנו גם להשלים עם רוע הגזירה. אנחנו נמצאים בסטטיסטיקה של ה־15% של הילדים שלא הבריאו, שזה המיעוט, איך זה יכול להיות? זה מה שנגזר עלינו".
כך תסבירו לילדים על מוות של אדם קרוב:
עמותת "קמים" נותנת מענה בעיקר לאמהות שכולות. "זה מתחיל מהאמא", מסבירה גיגי. "כשהאמא מחוזקת הדברים משתנים וזה לא סוד שנשים אוהבות לדבר יותר וללבן דברים. מטבען, הן זקוקות לכך יותר. דרך העמותה זיהיתי כל מיני צורות התמודדות עם השכול. למשל, יש אמהות שנפלו לאנורקסיה, הן מלקות את עצמן על הפטירה של הילד, והנה בקבוצה שלנו יש להן שחרור ומרגוע לנפש והן לא לבד במערכה. יש הרבה אמהות שלא יכלו לקום מהמיטה, היו בדיכאון עמוק, איבדו את העבודה ולא השלימו עם המוות, וכשיש קבוצת תמיכה דברים כן התאפשרו להן. וזה לא שאסור ליפול, צריך להתאבל, אבל צריך גם לצאת מזה. צריך גם להבין שזהו אובדן שבא בשלבים. בפועל היינו באבל כבר שנתיים, ידענו לאן זה הולך. זה לא כמו ילד שנהרג בתאונה וזה לא סוד שהייתה הקלה מסוימת על כך שהפסיק לסבול".
מתי הרגשת שהתחזקת?
"ברגע שהתיישבתי למעגל הראשון של 'קמים'. אבל היה לי בסיס טוב, האהבה שקיבלתי מהקהילה שלי, השכונה שהתגייסה ועזרה. כבר בטיפולים היינו חוזרים הביתה אל פינוקים של השכנים והחברים. אנשים יצאו מגדרם. בשבעה כולם עזרו והגיעו מאות אנשים, לרגע לא היינו לבד. מאוד מחזק לראות איך עם ישראל הם רחמנים גומלי חסדים וליבם יוצא אליך".
יש לה בקשה ממי שפוגש אנשים במצבה. "נכון שזה מביך ומבלבל, אבל צריך לשים לב איך פונים אל מישהו שאיבד את היקר לו מכל. כששואלים 'מה שלומך?' ‑ לא לעשות זאת מתוך חמלה ורחמנות, אלא מתוך נתינת כוח, ביטחון, כדי להרים ולחזק. הטונציה והמבט הם שקובעים והם שעושים את ההבדל. תאירו מבט".
מספר חודשים לפני פטירתו של רענן נולדה למשפחת גיגי נכדה ראשונה, "וכך אנחנו רואים הרבה ישועות ושמחות ודבר לא מובן מאליו. למשל, החתונה של בננו אלחנן ובקרוב גם חתונתה של בתנו אבישג. אז הנה, יש מתנות ושמחה. לפעמים אני משווה את זה למעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. ככל שהנסיבות כואבות, כך הן מחזקות את השמחה".
מענה למשפחות
עמותת "קמים" יוצאת במבצע יום התרמה שנתי ב־20.7, במטרה לגייס 150 אלף שקל שיסייעו לאלפי משפחות לחזור לחיים. המשפחות המגיעות לעמותה מופנות על ידי הרופאים בבתי החולים על ידי עובדים סוציאליים ויועצי האבל בהוספיסים. העמותה זקוקה למשאבים נוספים על מנת לקלוט את כל הפניות ולתת מענה שיחזק וירים את המשפחות ויוציא אותן ממעגל האבל והאבטלה.
מטרת העמותה היא לתת מענה למשפחות שאיבדו את ילדן וחשות בודדות, ללא עזרה מעמותה או מהמדינה, בתחושה של הפסד במלחמה העיקשת שניהלו בתקופת המחלה. לרוב, המשפחות מתקשות לתפקד כרגיל ולחזור למעגל העבודה, הן מרוששות כלכלית ונפשית ונמצאות בסיכון להתפרקות.
עמותת "קמים" מונה כיום למעלה מ-1,000 איש, אולם מדי יום מגיעות למוקד פניות רבות מכל המגזרים של משפחות המשוועות לעזרתה.
הכתבה פורסמה היום (א') במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
