הרופאים הישראלים שהצילו ילדים בגינאה המשוונית
הם פשטו את מדי הרופא, נפרדו מהמשפחות, העמיסו 30 ק"ג של ציוד רפואי, עלו על מטוס ויצאו להציל את ילדי גינאה המשוונית - וזו לא הייתה הפעם הראשונה שלהם. פרופ' עודד נחליאלי וד"ר איתי זילברמן מהמרכז הרפואי ברזילי נסעו לתקן את השפה והחך השסועים של ילדים שנידונו לחיים מבודדים במקרה הטוב, ולמוות במקרה הקשה יותר. יומן מסע
בית החולים הוא ממשלתי, בהנהלת בנו של נשיא זימבבואה שהוא רופא קרדיולוג בהכשרתו, וממוקם במקום שכנראה מזכיר את גן עדן. אני מסתכל מהחלון, והדיסוננס בין יופיו של המקום לאותם ילדים המגיעים מעוותים גורם לי לחשוב על הבית. אם הילדים האלה היו נולדים במערב, כל כך הרבה סבל היה נמנע מהם. מצד שני, אני שמח שנפלה בחלקנו האפשרות לתקן, ולהעניק להם חיים איכותיים לא פחות מהחיים של ילדינו.
מהרגע שאנחנו מגיעים ולמשך שבוע ימים אנחנו עסוקים משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות, בניתוחים שאין אף אחד אחר שיכול לבצע שם. כיום כולם כבר מבינים שניתן לטפל בבעיה, ורואים בנו את מי שיכולים לשנות את רוע הגורל שפקד אותם.
החברה רואה בילדים האלה כסובלים מפיגור שכלי
כמיליון איש חיים בגינאה המשוונית, מתוכם מאות ילדים הסובלים ממומים של שפה וחך שסועים. מחלה נפוצה מאוד שם היא המלריה.
כבר 6 שנים שאני נוסע עם רופאי מחלקתי לפחות פעמיים בשנה כדי לטפל בילדים, מגיל ינקות ועד גיל 14-13, שנולדו עם שפה או חך שסועים. משמעות הדבר היא שעד כה הצלחנו לרפא ילדים רבים שסבלו מאותו עיוות. החברה בגינאה היא שבטית ומסורתית, והנראות המפחידה של הבעיה הרפואית שממנה סובלים הילדים, הנראים כמפלצות, גורמת להחרמתם על ידי הקהילה.
לרוב האם מחביאה אותם בבית, והם אינם זוכים לראות אור יום. אבל המומים הללו הם לא רק אסתטיים - לעיתים קרובות הסובלים משפה או חך שסועים מתקשים לדבר, ויש כאלו שאינם יכולים לאכול ולשתות, לכן נוטים לרוב לחשוב שהם סובלים בכלל מפיגור שכלי, וההתנהלות איתם היא בהתאם.
מי מכיר את משה רבנו?
רוב המטופלים הם נוצרים אדוקים ואינם מכירים את ישראל ובעיותיה. כל הידע שלהם על ישראל מסתכם במה שכתוב בתנ"ך.
באחת הפעמים שהייתי שם פנה אלי אחד ההורים ושאל אותי אם פגשתי את משה. שאלתי איזה משה, והתברר שהוא התכוון למשה רבנו. עניתי לו שבתקופה האחרונה לא יצא לנו להיפגש.
בכניסה לבית החולים מחכה לנו ילד שבו טיפלנו בשנת 2014. הוא עמד שם יחד עם אמו, שלא הפסיקה להגיד דברים שאת רובם בכלל לא הבנו. הם ישבו וחיכו שם מספר שעות רק כדי לומר ששינינו את חייו, וכאות מחווה הם שינו את שמו לישראל.
מיותר לציין שההתרגשות הייתה בשיאה, זוהי תחושת סיפוק אדירה ואין משהו שיכול להשתוות לה.
קשר הדוק ומתמשך עם המטופלים
המחויבות שלנו כלפי המטופלים היא לאורך כל הדרך, מעבר למרחק ולהבדלי השעות. בשונה ממשלחות אחרות בעולם, אצלנו הקשר עם המטופלים נמשך, והם גם חוזרים אלינו לביקורות.
אנחנו יודעים אם משהו מסתבך, אנחנו שם כדי להגיש להם כל עזרה שהם צריכים, והודות לקדמה הטכנולוגית אנחנו שם גם כדי לדעת ולראות איך הם מחלימים.
לפני כשנתיים, לאחר שכבר חזרנו הביתה לישראל, הודיעו לי על סיבוך שקרה. מצאנו את עצמנו מנתחים את המטופל דרך הוראות שנתתי בוואטסאפ לצוות המקומי, וכך הצלחנו להציל את חיי המטופל.
לאורך כל השנה, גם כשאנחנו נמצאים בישראל, אנו שומרים על קשר ישיר עם ד"ר בנצי קליין שהוא רופא המסור לאותם מטופלים. לאחר שאנחנו עוזבים וחוזרים לישראל, הוא זה שממשיך ללוות את המטופלים ומעדכן אותנו בדיווחים יומיומיים.
הוא שולח לנו צילומי CT, תמונות של המטופלים ואינדיקציות רפואיות שונות על מצבם. בגלל בעיית השפה קשה לי לתקשר ישירות עם המטופלים, אבל הם שולחים לי תמונות ועדכונים דרך הרופאים המקומיים שבקשר איתנו.
בימים אלה, למשל, שלחנו מישראל לגינאה מכשיר שמטרתו לטפל בפניו של תינוק בן 6 שבועות שנולד שם עם מום מולד - כל זה כהכנה לניתוח שנבצע בלסתו ובפניו בעוד מספר חודשים.
אנחנו נכנסים לבית החולים ומתחילים להתארגן ולקבל את הילדים בזה אחר זה. אנחנו מגיעים עם כל החומר שאנחנו כבר יודעים עליהם ומתחילים לטפל.
בין הילדים שהגיעו אלינו היה גם חוזה, שהתגלה כחולה מלריה ולכן היה צריך לקבל קודם טיפול למחלה, ורק ביומנו האחרון שם הצלחנו לנתח אותו. להפתעתנו, בין המטופלים הגיע גם גבר בשנות ה-30 לחייו שהגיע לבית החולים בתזמון מופלא.
המקרה שלו היה מקרה טיפולי שונה, ובעצם ניתוח חירום עקב זיהום ממקור שן שגרם לנמק של כל רקמות הצוואר ובית החזה שלו. וכל מה שנותר לו היה לקוות כי נסכים לטפל בו.
מיד נרתמנו למשימה, ובתום ניתוח כירורגי מורכב שארך למעלה מ-3 שעות הצלחנו להציל את חייו. שלוש שעות לפני מועד טיסתנו חזרה לארץ מובא חולה נוסף לטיפולנו, ואנחנו מנתחים אותו, אורזים את הציוד ויוצאים לשדה התעופה.
"הרגשה אדירה של נתינה וסיפוק"
הרבה לפני שאנחנו מגיעים, התקשורת המקומית מודיעה על כך לציבור. הם יודעים בדיוק מה זה אומר ומה עליהם לעשות כדי לפגוש בנו. מהרגע שהם ראו את הפרסום ועד הרגע שהם מגיעים אלינו לניתוח יחלפו מספר חודשים.
הצוות המקומי המסור, בעיקר ממרפאת השיניים שבה עובד הרופא הישראלי ד"ר קליין, אמון על הקשר בינם לבינינו.
תחושת השליחות יוצרת הרגשה אדירה של נתינה וסיפוק, בעיקר כשאנחנו מסתכלים לאותם ילדים בעיניים ויודעים שנתנו להם את חייהם בחזרה.
אנחנו יודעים על ילדים שהוסתרו כל השנים בבתים ואחרי הניתוחים השתלבו בבתי ספר וכיום לומדים ומצליחים. התוצאות מדברות בעד עצמן: לראות את החיוך שלהם ואת הוקרת התודה, אפילו כשאין לנו יכולת אמיתית לתקשר איתם, זו המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש.
פרופ' עודד נחליאלי הוא מנהל מחלקת פה ולסתות בבית החולים ברזילי באשקלון ומנהל היחידה לפה ולסתות במרכז ארם באסותא, וד"ר איתי זילברמן הוא מתמחה ממחלקתו מברזילי