בדרך שלה / על הזכייה של צרפת
אלופת העולם לא שלטה במשחקים שלה וכבשה בעיקר ממצבים נייחים או מהתקפות מתפרצות. אברם גרנט מנתח את הטורניר של הצרפתים
מתחילת המשחק אתמול, ולמעשה מפתיחת הטורניר, לצרפת הייתה תוכנית ברורה. למרות השחקנים הנהדרים שיש לה בסגל - ואפשר ללמוד על כך דווקא מהשמות שלא זומנו, כמו אנתוני מרסיאל ואלכסנדר לקאזט - היא לא ניסתה לשלוט במשחקים שלה. הצרפתים באו ללחוץ, לצופף ולפנות שטחים לשחקנים המהירים בהתקפה.
צרפת הציגה משחק הגנה מאוד חזק, עם שני בלמים יוצאים מן הכלל (וראן ואומטיטי) ושוער נהדר (למרות הטעות), לצד קשרים שיותר מחלצים כדורים מאשר בונים התקפות, וחלוצים שיודעים להכריע משחק ולהקריב עצמם עבור הנבחרת.
מעל כולם היה גריזמן שצבר קילומטראז' בלתי נתפס. זו נבחרת שונה לחלוטין מזו שזכתה במונדיאל ב־1998. הצרפתים השיגו את רוב השערים ממצבים נייחים או מתפרצות, ולא ממשחק מסודר כמו שמצפים מנבחרת גדולה. ספרד שלטה במשחקיה ב־2010, גרמניה עשתה זאת לפני ארבע שנים, אבל צרפת באה לקחת אליפות בדרך שלה.
סיפור הטורניר התרכז במחצית הראשונה של הגמר המהנה - אין הזדמנויות ממשחק מתוכנן, השוערים לא נגעו בכדור, ועדיין נכבשו שלושה שערים – כולם ממצבים נייחים. כאן ראוי לתת קרדיט לגריזמן: במצבים הנייחים צריך להרים כדורים במיומנות גבוהה, ותרומתו של גריזמן בהיבט הזה הייתה עצומה. זו לא הייתה הפעם הראשונה בטורניר שההגבהות שלו הובילו לשער.
בשער הראשון אתמול הוא בישל למלך שערי הטורניר - השער העצמי. בהקשר הזה, חשוב לציין שכמות השערים העצמיים נבעה מהלחץ הפיזי העצום על ההגנות. גם השוויון הקרואטי הגיע מכדור חוזר אחרי מצב נייח. ואז? המשחק היה שונה לגמרי בלי ה־VAR (הגיבור האמיתי של הטורניר), וכשפיטאנה רץ לבחון את ההילוך החוזר חשבתי על כך. היינו רואים משחק אחר עם 1:1 בהפסקה.
הייתי רוצה לראות את צרפת יוזמת יותר, אבל אין מה לומר בנוגע לדשאן. הוא דבק באסטרטגיה שלו מהרגע הראשון. תפקיד המאמן חשוב מאוד כיום בגלל כמות הכוכבים שמגיעים, ואני יודע כמה קשה לנהל כוכבים.
גם קרואטיה הצטיינה לאורך הטורניר במנטליות חזקה, ומאוד נהניתי לראות זאת. לא פשוט לחזור פעם אחר פעם מפיגור, לנצח במשחקים שנכנסים להארכה ולפנדלים, ולקחת מדינה קטנה עד לגמר. היא ניצלה היטב את מה ששאר "הקטנות" ניצלו: סגל שמכיל סופרסטארים מהליגות הטובות ביותר.
וכן, במונדיאל הזה חזרתי לראשונה לאצטדיון לוז'ניקי מאז ההפסד בגמר ליגת האלופות עם צ'לסי ב-2008. זו הייתה חוויה מרגשת: באצטדיון הזה הגעתי לפסגה הכי גבוהה של הכדורגל, אבל גם לאכזבה הכי גדולה. אז נזכרים בעבר ומביטים קדימה.
לפנייה לכתב/ת 
