מי רוצה בכלל בית מקדש
בית המקדש יחזיר את הלכות טומאה וטהרה, ישנה את אופיים של החגים, ויחייב להקריב קורבנות - ובכל יום חוזרים המתפללים מבקשים את בנייתו, משום שעל השאיפה אליו אסור לוותר. זה הדלק של הקיום היהודי, השאיפה לעולם מושלם - והאבל על משהו שחסר
בכל יום עומדים המתפללים וקוראים בתפילתם להשבת עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו. אבל יש להודות שמרביתם משקרים. הם לא באמת מייחלים לבניין בית המקדש ממש מחר. צריך לענות בכנות גמורה: למי חסר בית המקדש? האם האדם הדתי בן ימינו מחכה בקוצר רוח לשינוי מוחלט בכל אורחות חייו ועולמו הרוחני?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הלא בניין בית המקדש יביא בחזרה את הלכות טומאה וטהרה, הלכות שכלל אינן מוכרות ועשויות להפוך את כל סדר יומנו ואת שגרת החיים. בית המקדש יחזיר גם את חובת העלייה לרגל, חובה שתשנה לגמרי את אופי החגים; לא עוד ליל סדר בחיק המשפחה, ולא עוד בילוי סוכות בחיק הטבע. שבועות יהפוך מחגם של לומדי התורה ופאנלים של בתי מדרש פלורליסטיים, לחג חקלאי, ולך תדע מה יהיה עם חנוכה ופורים (ואולי על פי המדרש, רק פורים יישאר מכל החגים).
תשעה באב בערוץ היהדות :
בכל פעם שבטעות תלחץ על המתג בשבת או תגדף, תצטרך לחפש איזה כבש, להביא אותו לבית המקדש ולהתחיל פרוצדורה שלמה של קורבן חטאת. כך גם יקרה ליולדת או זב... ובכן, חוץ מיהודה גליק ועוד מניין וחצי צדיקים - רבים, בתוך-תוככי ליבם, יתקשו להודות על תשוקתם לבית מקדש ממשי.
וגם אם נניח שכל מי שמתפלל לבניין בית המקדש אכן חפץ בבניינו המיידי, הרי רובו המוחלט של העם היהודי לא יהיו מוכנים לחתום על אישור תמ"א לבניית בית המקדש. יתר על כן, את מרבית היהודים לא רק שהמקדש אינו מעניין, הוא אף נתפס בעיניהם כרעיון מוזר ואולי מסוכן. לא מדובר רק על בעיה פוליטית ולא על מחסום פסיכולוגי או אידיאולוגי בעניין הקרבת הקורבנות. מדובר בחוסר הבנה יסודי בצורך ובערך של הקמת מקדש.
דלק קיומי
ובכל יום חוזרים המתפללים מבקשים את בית המקדש. ובתשעה באב סגורים בתי העינוגים, כי דווקא באותו יום הוא התחיל להישרף, ואפילו רובם של תושבי תל אביב שתורת הבילוי חשובה להם מכל, מוכנים להבליג יום אחד.
את הקמתו של בית המקדש ואת ערכיו יש לשים בסוגריים. התקופה שלנו איננה בשלה לעסוק בנושא ואולי היא בוגרת מידי לעסוק בזה. אבל על השאיפה אליו אסור לוותר, צריך רק לתת לה את המובן הפשוט יותר.
הכיסופים של חודש אב הם הדלק של הקיום היהודי. הם טוענים לכך שניתן לקיים עולם מושלם, ושצריך להתאבל על משהו שחסר. שיש לבכות על כך שלא הגענו להיכן שראוי. התפילות על המקדש אינן אלא תפילות וגעגוע לעולם שבו המרכז יהיה הצדק והטוב, עולם שבו העיניים יהיו נשואות-אל ולא כבויות-מ... יהיה זה עולם עם אמונה שיש בו גבהות והיא אינה גבהות הלב.
אל תוותרו, חשפו משמעות בהלכות
אותו געגוע ותשוקה לעולם טוב יותר, הוא דלק המטוסים שהצליח להעביר את היהודים את התקופות המסובכות ביותר. זה דלק שאנו זקוקים לו גם היום, ולכן בכל יום יש לעמוד ולהתפלל על בניין בית המקדש גם אם מובנו המעשי איננו ברור לנו.
 |
בשולי הדברים אבקש להעיר שעיקרון זה תקף גם ביחס לכל המנהגים וההלכות. יש טוענים על הצורך בשינוי טקסטים או בביטול מנהגים שלדעתם כבר אינם רלוונטיים. להם נציע לא לוותר, אלא למצוא משמעות. הריטואלים והטקסטים אפשרו לעבור את מהמורות ההיסטוריה - ובהחלט נראה שבעתיד, ההיסטוריה תזמן לנו אתגרים נוספים.
- הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן, תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
