רגיל להיות לבד. לא בטוח שיכול להכיל חברה
"בא לי לפעמים להשאיר את הכלים בכיור ואת הבית הפוך, בלי שאצטרך להתחשב באף אחד. זו הרגשה ממכרת גם. בביתי מותר לי לעשות הכול בכל רגע ובכל אופן, וכשתהיה לי בת זוג כל זה יצטרך להשתנות. אני חושש מזה, דוגרי. זה אחד הדברים שבגללם לדעתי אני עוד רווק". אימון אישי
אומרים שלכל דבר בחיים מתרגלים, ויש בזה מן האמת. אנחנו, בני האדם, יצורים סתגלניים סך הכול. לכן חשוב לזכור שהפחד שחלקנו חשים כלפי שינויים הרבה פעמים גדול יותר מהשינוי עצמו. אל השינוי כנראה שנתרגל. להתרגל לפחד, לעומת זאת, קשה הרבה יותר.
זו המחשבה שחלפה לי בראש כשדרור ישב מולי. רווק בן 40, סופר משעשע ומשכיל, שתיאר לי את הדיסוננס של חייו - מצד אחד, הוא מאוד רוצה זוגיות, ומצד שני הוא כל כך רגיל ללבד שלו עד שאין לו מושג איך יצליח עכשיו, אחרי הפז"מ שצבר כרווק על הפלנטה הזו, לחלוק את חייו עם אישה. "תביני", הוא ממולל עלה בעודנו יושבים בחצר של 'נקודתיים'. "אני רגיל ללבד, להרגלים שלי, לטקסים קטנים ומפגרים שיצטרכו להשתנות ברגע שאחלוק את חיי עם מישהי".
"אפילו הדבר הפעוט הזה של לשבת בסלון בתחתונים, לצפות בטלוויזיה, לדפוק איזה כריך כשהכול נוטף ולשחרר, פשוט להיות אני, בלי העמדת הפנים שיחסים עם האחר דורשים מאיתנו. את מבינה על מה אני מדבר? בא לי לפעמים להשאיר את הכלים בכיור ואת הבית הפוך, בלי שאצטרך להתחשב באף אחד. זו הרגשה ממכרת גם. בביתי מותר לי לעשות הכול בכל רגע ובכל אופן, וכשתהיה לי בת זוג כל זה יצטרך להשתנות. אני חושש מזה, דוגרי. זה אחד הדברים שבגללם לדעתי אני עוד רווק".
ברור שאני מבינה. כל מי שהתרגל לחיות לבדו יכול להזדהות עם החשש הזה. אנחנו מסגלים הרגלים ומרשים לעצמנו פשוט להיות. מדי פעם לחטט באף או לשחרר איזו נפיחה, לדבר בקולי קולות בטלפון, או לא ישר להתקלח למרות שחזרנו מאימון מיוזעים ומסריחים. אתם יודעים, פיסות חיים לא מלוטשות, מן קיום שכזה, בלי הצורך להרים את הקרש או לשים ת'נעליים במקום. בלי הצורך להיות "בסדר". אבל עדיין, עם כל הכבוד לחופש, אני מרגישה שזה לא כל הסיפור.
"התנהגתי כמו הגבר שחשבתי שהיא רוצה"
אני מעמיקה להבין את הסיפור שלו והתמונה מתבהרת: כשהיה בן 30 חווה פרידה לא פשוטה מבחורה שחשב שהיא אהבת חייו, אבל הקשר איתה כיבה אותו לחלוטין. ארבע שנות זוגיות שבהן העמיד פנים רוב הזמן ולא נתן לעצמו את הדרור להיות דרור. היא הייתה ביקורתית, והוא היה גרסה פרומה של עצמו. הוא כל כך אהב אותה וכל כך רצה לזכות באהבתה, עד שלא הרשה לעצמו להביא את כל חלקיו לידי ביטוי. כך הוא מצא את עצמו מנהל חיים כמעט כפולים - היא לא ידעה שהוא מחכה לרגע שהיא תלך לפילאטיס כדי שיוכל לשחק במחשב; שהוא הולך לחבר הכי טוב שלו פעמיים בשבוע כדי לעשן איזו שכטה; שהוא אוהב להאזין לחווה אלברשטיין, והיא אפילו לא ידעה שהוא לא אוהב את הים.
"העמדתי פנים", הוא מודה. "החזקתי בתדמית של גבר שהיה נדמה לי שהיא רוצה שאהיה, והפכתי לבחור העצוב ביותר שקיים. אחד כזה שחושש כל הזמן שהיא תגלה מי אני ותעזוב. בסופו של דבר, היא אכן עזבה. היא טענה שהפסיקה לאהוב, ואני נשארתי חבוט, מבולבל, אבוד, לא יודע מי אני בכלל".
אני מזהה שהקול שבוקע מגרונו של דרור מספר על חשש מאינטימיות. חשש שאם הוא יחשוף את אותם חלקים לא מלוטשים, מי שתעמוד מולם לא תרצה בו. לא רק דרור קושר, או יותר נכון מבלבל בין חופש לבין פחד מאינטימיות. הרבה אנשים מתבלבלים לחשוב שהפחד שלהם הוא מלחלוק את החיים, אבל למעשה הם מפחדים שלא יקבלו אותם כפי שהם, שהם לא מספיק טובים או ראויים.
דרור לאט-לאט התחיל להבין את ההבדל. בהמשך הוא החל להסתגל לרעיון שבהתחלה נראה לו בלתי אפשריֿ - שמי שתהיה איתו תקבל אותו. הוא הבין שזה לא הרגל ה'לבדות' שמנהל אותו, אלא התחושה שהוא לא שלם עם עצמו ולא בא לו להרגיש לא בסדר, מוחזק וחשוף. דרור התחיל מערכת יחסים עם עצמו, והוא סימן לי שהוא מרגיש יותר ויותר מוכן למערכת יחסים עם מישהי, מערכת יחסים כזו שבה הוא יהיה הוא, והוא מקווה שהיא תהיה היא.
עדי קמחי היא מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
