להיות עם אחד כל החיים? נשמע כמו החמצה
בוא נפתח, אהוב דמיוני, פרק שני עם כל הפצעים והמשקעים שאנחנו מביאים איתנו ונשחק אותה גיבורים. לא נזיל דמעה על הנפגעים. נדחיק את העובדה שהגלגל עגול, ומה שמסעיר היום משעמם מחר
הקמתי משפחה, יש לי שני ילדים מקסימים, עבודה טובה ורשת חברתית של חברות אמת שהתברכתי בה. חברות טובות שנושאות ומכילות, מחזקות אותי כשאני למטה ומפרגנות לי כשאני למעלה. הילדים בריאים, ברוך השם, ולא חסר לי כלום. לפחות לא שום דבר חומרי. אז מה קורה לי? למה פתאום אני לא מסופקת? לא מרגישה את האושר הנכסף? למה כל מה שאני מרגישה כרגע זה תסכול נוראי והרגשה של ריק?
תכננתי את חיי לפרטי פרטים. יותר נכון, לראשי פרקים. עשיתי רשימה יפה וארוכה, קישטתי אותה וטיפחתי אותה. כתבתי בה את כל החלומות, ויצאתי לדרך להגשים משאלות. למדתי, טיילתי, התחתנתי וילדתי. וואלה, סימנתי 'וי' על כל סעיף. אלא שהרשימה שאת כותבת בגיל 20 היא לא הרשימה שתכתבי בגיל 40, וזה לא שאני לא מעריכה ומוקירה וסתם מחפשת ריגושים, החיים ממשיכים והלבה גועשת. זה פשוט שהרשימה הפעם הרבה יותר מאתגרת ומסובכת, עם יותר דרישה לקבלת החלטות. אלוהים, תן לי את הכוח לא רק לרשום אלא גם לעשות.
כבר בגיל צעיר הכנתי רשימה של כל החלומות והדברים שאני רוצה להשיג. כשאת בת 16 את מצד אחד חושבת שאת יכולה לכבוש את העולם, ומצד שני עוד לא ברור לך אפילו איך את מסיימת בשלום את התיכון. בגיל 16 לראות שנתיים קדימה זה כבר מרגיש המון. אז עשיתי רשימה של חלומות בסיסיים - טיול, צבא, אהבה, לימודים, קריירה, ולא בהכרח בסדר הזה. חשבתי שאני חכמה גדולה, חשבתי שאני כל יכולה. היה לי צ'ק-ליסט מסודר ולא סטיתי ימינה ולא שמאלה.
עברתי את הצבא, מצאתי אהבה, עשיתי טיול והתחלתי לימודים. מצאתי עבודה טובה ונולדו לי ילדים. טפחתי לעצמי על השכם ופתאום, כמעט בין לילה, בעקבות חוויות ומשקעים שטואטאו מתחת לשטיח ושלא מספיק התמודדתי איתם, פתאום התחיל הריק הזה. כמו חלל שמאיים לבלוע אותך. מה הצעד הבא? מה החלום הבא? ילדים ממלאים וגורמים לאושר עילאי, וכך גם אהבה וסיפוק מקצועי. אבל האם זו באמת הרשימה שרציתי? האם זו מהות החיים? לא. זו בורגנות לשמה.
מה קרה לפלפל ולתעוזה? איפה אני ולקיחת סיכונים? מרוב שנצמדתי לרשימה, הפכתי את חיי לאפורים וצפויים, ובקיצור למשעממים. רציתי ליצור רשימה חדשה, מגניבה יותר, אבל פתאום לא הייתי רק עם עצמי. היה לי תיק שהכיל משפחה שיצרתי. איך מגשימים חלומות כשאת מחויבת לבעל ואחראית לשני ילדים? חייתי לפי רשימה והרשימה נגמרה ונשארתי ריקה.
כולם מדברים על הגיל הזה, על המשבר שהוא בדרך כלל מביא איתו ועל איך כמה שאת לא מתכוננת, את פתאום נופלת לתוך קלישאה גדולה של משבר גיל 40. לתוך חרדות ופחדים, לתוך חשש שהחמצת דברים, שאולי לא הספקת הכול ומתי והאם אי פעם תספיקי. ואת פתאום בשלב שאת רוצה לצאת כמו פעם ולקרוע את העולם, כי פתאום את מבינה שאת בגיל התפר וזה עכשיו או לעולם לא. יש את אלו שישברו את הכלים ויממשו את עצמם או לפחות ינסו, ויש את אלו שינסו לכבות את הלבה שפועמת בפנים כי הם לא ייקחו סיכונים מיותרים ולא ירצו להפיל דרמות על אחרים. גם אלה וגם אלה סוערים וגועשים. ואין פתרון אחד, אבל יש מבול של רגשות, דילמות ותובנות.
אומרים שזה דור שלם שפוחד מהחמצה, בודק כל דקה מה הועלה לפייסבוק או לכל רשת חברתית אחרת. אנשים שקופצים ממיטה למיטה כי אולי במיטה הבאה יהיה יותר טוב, יותר מסעיר. אנשים שלא נחים לרגע כי צריך להספיק, צריך לנצל את כל הכישרונות, את כל ההטבות. מניחים את הרגשות בצד, הופכים לזומבים ולמכורים לנייד. מכורים לפידבקים וחיזוקים, מכורים לחומרים שמוחקים את הריק וממלאים באופן זמני את החסר, והכול במסכה של כיף והיי ומגניב. ואיפה אני בכלל בתוך כל הכאוס הזה?
עוד חזון, עוד חלום, אבל כבר לא איתך. מצחיק לחשוב על עצמי יוצאת שוב לשוק הדייטים, שגם ככה מיציתי אותו בעברי מהר מדי. יש כאלה שלא נוצרו מהחומר של שבירת לבבות. שלא מסוגלים לסבול דחיות וכישלונות. ואני נחלתי מלא כישלונות איתך, אבל לפחות לא ברחת. אז חשבתי על פרק ב'. על התחלה חדשה עם רשימה חדשה. החיים מתארכים מבחינת הסטטיסטיקה ולחוות אותם רק עם אדם אחד נשמע כמו החמצה.
אז בוא נפתח, אהוב דמיוני, פרק שני עם כל הפצעים והמשקעים שאנחנו מביאים איתנו ונשחק אותה גיבורים. לא נזיל דמעה על הנפגעים. נאהב כי הפעם זה לנצח. נדחיק את העובדה שהגלגל עגול ויש קארמה ומה שמסעיר היום, משעמם מחר. מה נכון ומה שגוי? אם לא ננסה, לא נדע. זה או לקחת סיכון או לחיות בהחמצה.
לפנייה לכתב/ת 
