בני יהודה לא סופרת את האוהדים
אני קורא לכל הקהל של בני יהודה: אל תוותרו על הנס, התעוררו למחאה, השמיעו את קולכם. נסו לשנות. לפני שיהיה מאוחר מדי
סביר להניח שעדיין לא שמעתם על זה בשום מקום, אבל אוהדי בני יהודה חווים עד כה את הקיץ הקשה בתולדות המועדון. המועדון, שסיים את העונה שעברה במקום השישי, התפרק כמעט מכל נכסיו ושיחרר מהסגל לא פחות מ-11 שחקנים, כולל אלה שהיו אחראים למרבית השערים של הקבוצה בשנה שעברה (ולסקיס, יונתן כהן, חוזז וגורדנה הם רק חלק מהשמות).
ברשימת הרכש של המועדון, מוזר עד כמה שזה נשמע בשלב כה מתקדם של הקיץ, נרשם עד כה 0 אחד גדול. למעשה, המועדון אפילו לא מתאמץ להסתיר את היעדר היומרה שלו להביא מחליפים ראויים לשחקנים שעזבו, ולנסיעה למחנה האימונים צורפו בסך הכל שני נבחנים - שון מלכה ממילואי היורדת הפועל אשקלון ושי מזור מהאימפריה של כפר שלם. גם הצצה חטופה על רשימת הזרים שמועמדים לבני יהודה מעוררת יותר אסוציאציות לתוכניות טיולים מאשר לכדורגל, עם ברזילאי שגדל בכלל בליגת המכללות בטקסס וקשר מגמביה עם היסטוריה מפוקפקת בילדים ג' של עירוני רמת השרון.
רועי גורדנה. אחד מהמוני העוזבים(צילום: אבי מועלם)
המועדון הצנוע מהשכונה, שאוהדיו היה מזוהים מאז ומתמיד עם אהדה בלתי מתפשרת וחסרת גבולות לכתומים (תחפשו ביוטיוב "שרופים" ותבינו על מה אני מדבר), קיבל החלטה העומדת כנגד כל היגיון בריא וסותרת את השכל הישר - הנהלת המועדון מוותרת למעשה על הקהל שלה. כי מי שמעוניין לשמור על גרעין האוהדים המצטמק והולך לא משעבד את בניית הסגל לצרכיה של היריבה מקריית שלום, לא משביח עבור קבוצה "גדולה" שחקנים שבאים להעביר עונה וללכת, ולא ממתין כל הקיץ שהדוד העשיר מאמריקה יסכים כבר לקנות את מאור קנדיל, השחקן האחרון שעוד הפיח רוח של תקווה בקרב האוהדים הזהובים, כדי שניתן יהיה להעביר עוד עונה בתקציב מינימלי.
"נו, מה", תגידו, "הבנת רק עכשיו שאתה אוהד של קבוצה קטנה? שבכדורגל של 2018 אין מקום לרומנטיקה ושרק הכסף מדבר?" אז זהו, רבותיי, שגם בני יהודה הייתה אמורה להיות חלק מהעידן החדש הזה. עם בעלים פרטיים שהפריח הבטחות על תקציב של 20 מיליון שקל, כל אוהד כתום זימזם לעצמו בקיץ 2016 "עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה". אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. ברק אברמוב הצליח בתוך שנתיים לעשות מה שאיש מראשי המועדון לא עשה בעבר ואיחד את כל קהל האוהדים של הקבוצה לגוש אחד - גוש שלם של אוהדים שרואה בו אסון ניהולי חסר תקדים ומאוחד ברצון לראות אותו עוזב את המועדון לאלתר.
זה לא רק המינוי המופרך של רועי זריהן להנהלת המועדון (היי, אברמוב, גם לאחת המסעדות שלך היית ממנה עיתונאי כמנהל?), זו לא רק ההתרפסות בפני כל מועדון "גדול" וטרטור אוהדי הקבוצה ממושביהם בכל משחק ביתי שהיה בו צפי לקהל חוץ של יותר מ-1,000 צופים. זה גם לא העונש הקולקטיבי שהשית הבעלים על האוהדים כדי לממן קנס של 10,000 ש"ח מבית הדין של ההתאחדות. לעזאזל, זה אפילו לא המעצר של הבעלים. זו פשוט התחושה שהאיש בקומה למעלה פשוט לא סופר אותך. שכל מהלך שהמועדון ינקוט בו ישאל קודם כל מה ירצה הקהל ואז יעשה בדיוק, אבל בדיוק ההפך. כי זה מתחיל בסילוק סמלים כמו פדרו גלבאן ואסי בלדוט, עובר בקבוצה שמוותרת בינואר על חיזוק "כי ממילא לא נגיע מעבר למקום השישי" ונגמר בדור הולך ונעלם של אוהדים, שמבינים שהם לקוח בלתי רצוי בעסק שמעדיף להישאר ריק כדי שלא יהיו בו לקוחות שצריך לשרת אותם. ולמי שחושב שהגזמתי, שינסה לקנות היום מינוי לעונת המשחקים הבאה - אה כן, המועדון היחידי בליגת העל שעמוק בתוך יולי עדיין לא הוציא מינויים למכירה הוא הזהוב החיוור מהשכונה.
במובנים מסוימים, עצם קיומה של בני יהודה הוא בגדר נס מודרני- קבוצה המייצגת שכונה שאוהדיה כבר מזמן היגרו ממנה. קבוצה ללא מגרש ביתי המשחקת באצטדיון מנוכר בעיר מרוחקת. אני קורא לכל אוהדי בני יהודה, אל תוותרו על הנס, התעוררו למחאה, השמיעו את קולכם. נסו לשנות. לפני שיהיה מאוחר מדי.
לפנייה לכתב/ת 
יוסי אבוקסיס
צילום: עוז מועלם
מומלצים
