המונדיאל הקיצוני מכולם
המונדיאל הנפלא שעשה לנו טוב על הלב במשך חודש הוא בדיוק תמונת מראה הפוכה לכדורגל האירופי. וטראמפ, פוטין, קים קרדשיאן, לוקה מודריץ' ולאו מסי, כולם איכשהו קשורים
לעיתים מפליא אותי לגלות עד כמה הכדורגל הוא מראה של המציאות. יש באופן שבו אנחנו חווים את הטורניר משהו שמעיד על דברים רבים. אלא שאיכות וצורת הכדורגל מעידות יותר מכל על המצב העולמי. ואני לא מדבר על מהגרים, יהודים או מוסלמים. אני מדבר על מערכים. נבחרת צרפת היא הזוכה הגדולה של הטורניר, ונדמה שדווקא בטורניר כל כך מלהיב, מלא תשוקה, דרמות והתרגשות, הנבחרת הכי טקטית ואולי הכי פחות מרגשת זכתה. הנבחרת שהייתה הכי נבחרת משאר הנבחרות.
קיצוניות, זוהי האנרגיה שהעולם נמצא בה כעת, דרמה, אנחנו חיים עם אנשים שכל כולם דרמה אחת גדולה. למשל, מעולם לא היה בארה"ב נשיא כמו דונלד טראמפ. רוב הנשיאים נוצרים בליבם את דעותיהם הקיצוניות, אבל לא הנשיא הנוכחי, הוא אומר מה שבא לו לראש ולעיתים קרובות גם עושה. וגם המנהיג השני ביקום, פוטין, הוא כמעט העתק של טראמפ. ובינתיים בטלוויזיה, רוב התוכניות השולטות בלוח השידורים הן כמובן תוכניות טראש מעליבות כמו "האח הגדול" או ריאליטי מוזיקה, בהן מטיחים את האמת בפנים. אפילו בפייסבוק, אנשים מעלים פוסטים (פוסט פריקה) על מצבם הנפשי המעורער או השמח.
כך בדיוק התנהל המונדיאל הנוכחי. דרמות קיצוניות. שערים בדקות האחרונות. הכל פתאום הגיע לנקודת קיצון, אם זה שערים עצמיים, שערים ממצבים נייחים והכי דרמטי, גולים בדקות הסיום. וכשאתה כובש שערים בדקות הסיום, החגיגה קיצונית ודרמטית גם יחד. זה לא שער בדקה 70ה-, כשיש לנבחרת ממול עוד 20 דקות לחזור. מדובר בשער ניצחון, ובהתאם לכך החגיגות ותחושת האופוריה שהופכת קיצונית. בלהט הרגע יגידו השחקנים: "ניקח את גביע העולם". פתאום הם בלתי מנוצחים.
שימו לב גם לכך שכמעט כל המדינות חגגו. בעבר, כמעט רק הזוכה זכתה לקבלת פנים חמימה ואוהדת בשובה הביתה. במונדיאל 2018, כל נבחרות הפיינל-פור חגגו עם חזרתן. גם אנגליה, שבעבר הייתה מתקבלת בבושת פנים עם פחות מגביע. אפילו בברזיל הגיעו לנחם את החברים שחזרו מרוסיה אחרי הדחה ברבע הגמר. ישנה תחושה שמלבד ספרד ופולין, כל הנבחרות חזרו עם הרגשה טובה. אפילו הגרמנים שהודחו בצורה מבזה הרגישו שממילא הם עשו את שלהם בטורניר הקודם, אז מותר להם, קצת, פעם אחת, להיות גרועים (אנושיים?) ולתת לשחקנים חופשה מוקדמת. ההערכה שלי היא שלא מדובר בצירוף מקרים. האנשים רוצים לחגוג. גם זה קורה עכשיו ביקום, רוב האנשים רוצים להתאחד ורק זקוקים לתירוץ מושלם. יומם קשה ומתיש, ולכן הנחת חשובה להם. גם אם נבחרתם לא השיגה תוצאות טובות, הם רוצים רק לפרוק.
חשוב גם לציין שבמונדיאל ראינו הרבה כדורגל שמרני וטקטי (שלא לומר אירופי), והכדורגל השמרני הזה הביא לשבירת שיאים בשערים עצמיים, שערים ממצבים נייחים ושערים בדקות האחרונות כשהכוח במותניים אוזל.
העולם בנוי מאיזון. למעשה, איזון הוא הדבר היחידי שככל הנראה בטוח ביקום. הדוגמה הטובה ביותר שאותה אני מחבק היא באטמן והג'וקר. הג'וקר קרם עור וגידים רק בגלל שבאטמן נולד. בעולם המציאותי, אפשר למצוא את המנהיגים הגדולים בעולם אותם הזכרתי, והצד השני של המטבע הוא תנועת ה#metoo ועידן הפוליטיקלי קורקט. או כמו שהכריזו ב"איש משפחה": "אין יותר בדיחות בעולם" (כי אף אחד לא רוצה שיימינג). בפייסבוק כולם אכן מעלים פוסט פריקה, אבל מצד שני ישנה התקרבות לעולם הרוחני, אנשים נהנים להיפגש ולעשות מדיטציות יחד. הגברת המוכרת בעולם כיום היא קים קרדשיאן, מלכת טראש, אבל מצד שני אנחנו בעידן הזהב של הטלוויזיה עם סדרות איכותיות רבות.
גם הכדורגל הוא כזה. דווקא כשיש תחושה שהקבוצות הגדולות תלויות בכוכבים שלהן, מתגלה עד כמה בנבחרות זה בדיוק הפוך. מסי, רונאלדו, סאלח וכוכבים גדולים אחרים תלויים בנבחרת שלהם, בצוות המסייע. בקבוצה שלהם, בליגה שלהם, הם אלה שעושים את ההבדל מכיוון שרוב השחקנים באותה רמה פחות או יותר. בנבחרת אין איזון ברמת השחקנים. מאחורי מסי משחק שוער חסר ניסיון או קשר מסין. ליד רונאלדו אין אף שחקן ברמה של הליגה הספרדית או האנגלית. כל זה מוכיח שברמת הנבחרות הקבוצה מנצחת, ואילו ברמת הקבוצות חייבים כוכב גדול אחד, גלדיאטור, שיהיה רמה קטנה מעל.
אז בקיצור ולעניין, אם המונדיאל לימד אותנו משהו אחד, הוא שיש איזון גם בכדורגל. מצד אחד קבוצות, מצד שני נבחרות. מצד אחד מסי ורונאלדו, מצד שני קאנטה ומודריץ'. מצד אחד מונדיאל ומצד שני ליגת האלופות.
לפנייה לכתב/ת 
