יומן מסע: 150 ק"מ במדגסקר
יעל שטרנברג וד"ר נעה ינאי השתתפו באחד המרוצים המפרכים ביותר בעולם בשישה ימים. ספוילר: זה לא היה קל
אנחנו נכנסים בריצה לעיירה דיאגו-סוארז בצפון הרחוק של מדגסקר ואלינו חוברים נכים מהקבוצה הפראלימפית המקומית (רובם נכים ממחלת הפוליו) ואיתם עוד רצים מקומיים נוספים. תוך שירה במקצב אפריקני אנחנו עוברים דרך כתובות העיר עד שהגענו לקו הסיום. תם ונשלם, הגרון נחנק וקשה- קשה להאמין. מרוץ מדגסקר מתרחש בצפונה של הארץ באחד האזורים הנידחים שלה, 150 ק"מ בשישה ימים בתנאי שדה במחנה אוהלים.
יעל ואני (נעה) מכירות שנים רבות מעבודתנו בבית החולים, לפני כעשר שנים הקמנו קבוצת ריצה בבית החולים ומאז לא נפרדו דרכינו – תרתי משמע. התחלנו והמשכנו – מרוצים קצרים, חצי מרתון, מרתון – ואז באה התפנית המבורכת, עברנו בעיקר לריצות שטח – התאהבנו והמשכנו. רצנו במקומות רבים בארץ וגם בחו"ל, בשווייץ, נורבגיה, איסלנד וכעת הגיע זמן אפריקה.
היערכות לפרויקט שכזה ארוכה ונדרש לה זמן רב. מבחינת הריצה, התמקדנו בהכנת תוכנית שתכליתה לדמות ככל שניתן את המשימה עצמה. תוכנית האימונים הוכנה יחד עם רון המאמן הצמוד שלנו – ולנו לא נותר אלא לבצע אותה. מדי יום ביומו, שבוע אחרי שבוע, גמענו במהלך 12 שבועות מעל ל-900 ק"מ בשטח, במים, בחול וגם בכביש. ידענו שאנחנו עומדות בתכנית האימונים וזה הוכיח את עצמו במקום האמיתי.
ההכנות הנספות כללו חילופי מיילים חוקרים וחודרניים מהצד שלנו והמון מיילים מרגיעים ומרצים מצידם של מארגני המרוץ. גילינו שאחת הדרכים היעילות להפיג את החרדה הייתה בהצטיידות מלאה של כל מה שצריך – זה כלל לא מעט פרטים: גרביים נגד שלפוחיות, שקי שינה, מזרנים מתנפחים ובית מרקחת שלם. את כל זה דחסנו לשני תיקים ענקיים שבקושי הצלחנו לסחוב.
מגיעות לשטח
נחתנו באנטננריבו, בית מדגסקר. השוק היה מיידי – וככל שההלם גדול יותר, כך גדל מספר התמונות במצלמה. התנועה בתוך מדגסקר קשה ביותר ולוקח לנו עוד שלושה ימים להגיע אל מקום חפצנו בצפון ומשם אל המחנה הראשון, לפגוש את שאר הרצים ואת האחראים לאירוע.
סוניה ופטריק, אנשים באמת יוצאי דופן בעסקי התיירות, מעורבים מאוד בקהילה, בחינוך ילדים וגם בעידוד ספורטאים ובטיפוח הנבחרת הפארלימפית המקמית, הצליחו להרים פרויקט ענק שהלוגיסטיקה מאחוריו עצומה. הכל תקתק כמו שצריך
המשתתפים הנוספים במרוץ – חמישה מקומיים ועוד 17 רצים מ-10 מדינות שונות – הם ערב רב של אצנים, יש כאלה שנחשבים לרצי עלית ויש את הרצים ה"פשוטים", כמונו. הנוף האנושי היה לא פחות מרתק מהנוף הפראי סביבנו. לכל אחד ואחת יש סיפור חיים ייחודי וכולנו חלקנו אותם יחד. ככל שהתקדמו במרוץ כך התחזקה החברות והאחווה המשותפת – אולי הייתה זו הלינה המשותפת בשטח, או הידיעה שאנחנו רצים יחד בלי הגדרות, פשוט נותנים לעצמנו לרוץ קדימה במסלול מרהיב. טוב לב, עזרה ופרגון שלטו בקהילה הקטנה שלנו.
אורז, בננות, הרבה חול וגם דגל ישראל אחד
כשחושבים על מדגסקר, סביר להניח שהתמונה הראשונה שעולה היא בכלל מהסרט המצויר בעל אותו שם. עם חיות לא מוכרות, ג'ונגלים פראיים וריקודים של למורים. ובכן, המציאות טיפה שונה. הרים, אגמים, נהרות, שדות אורז, מטעי בננות, ביצות והמון המון חול קידמו את פנינו. הגענו לכפרים שהתחבורה היחידה בהם היא עגולות רתומות לזיבו (חיה שדומה לשור) והאנשים שם מעולם לא פגשו באדם לבן.
מדי בוקר, בשעה שמונה בדיוק, בצילם של כל דגלי המשתתפים מרחבי העולם, הוזנק המרוץ – אגב, דגל ישראל שהונף, ככל הנראה לראשונה במדגסקר – לא נכנסנו לזה – הובא במיוחד מישראל משום שלא נמצא אפילו אחד בכל רחבי המדינה.
בתוך שניות ספורות נעלמו המהירים, כלומר המקומיים ופביאן שהוא חבר בנבחרת ריצת ההרים של שווייץ. נשארנו אנחנו – פשוטי הרצים – לצלוח את המרוץ – יום אחרי יום אחרי יום. סימון המסלול היה מושלם ובוצע על ידי פייר, שווייצרי במקור, מה שמסביר את הדיוק הרב כמובן, וזה כל עוד הילדים לא עקרו את דגלי הסימון.
בכל אחת מתחנות הרענון (המעטות) בשטח חיכו לנו ילדי הכפרים וקיבלו את פנינו במחיאות כפיים ושירה – רקדנו איתם, דמענו מהתרגשות והמשכנו הלאה. האקלים המדגסקרי משתנה מאזור לאזור, יש אזורים שבהם יש כמויות משקעים משמעותיות מול אזורים שבאותה תקופה סובלים מיובש. אנחנו בעיקר סבלנו מהחום הכבד, ההצלה היחידה הייתה בדמות משבי רוח מכיוון האוקיאנוס. רצנו בטמפ' שנעו בין 30 ל-40 מעלות מה שחייב אותנו ללמוד תוך כדי ריצה כדי להתמודד עם השינויים הללו – סיגלנו לעצמנו משטר שתייה קפדני, עצירה בכל ק"מ כדי להתרענן ולשתות. האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה, רצים מנוסים יותר מאיתנו התייבשו ואנחנו הצלחנו לעבור את המרוץ ללא פגע, שורדות מיום ליום.
היום הארוך ביותר
המרחקים שרצנו מדי יום נעו בין 14 ק"מ ועד למרחק מרתון (42.2 ק"מ). היום הרביעי היה המלחיץ ביותר – תארו לכם ריצת מרתון מלאה שמגיעה אחרי שלושה ימיריצה ושאחריו צפויים לכם עוד יומיים של ריצה – אין ספק, מלחיץ.
למזלנו היה זה יום מרהיב ביופיו, מרתק ומאוד מאתגר. המסלול כלל מספר מעברי מים קשים, החל מחציית מים זורמים על קורת עץ, אותה צלחנו הודות לעזרה של ילדות מקומיות שכיבסו על גדת הנהר והעבירו אותנו בחן לצד השני, והמשיך בחציית נהר כשהמים בגובה המותניים. בחלק הזה של המסלול הרגשנו כאילו הגענו לגן עדן – מים זורמים תחתינו ומעליהם עצי מנגו אדירים. המשך היום הוביל אותנו אל חורשת עצי הבאובב – אחד מסמליה של מדגסקר.
סיום היום הביא אותנו אל קו החוף של האוקיאנוס ההודי, וקבלת הפנים כללה קוקוסים, ואין כמו מיץ קוקוס חם על שפת הים כדי לסגור יום מושלם. שישה ימים של משימה תובענית, ניתוק מוחלט מתקשורת, חווית נופים מדהימה ביום ושמיים זרועי כוכבים בלילות. הריצה מביאה אותנו למחוזות חדשים בכל פעם – הן פנימיים והן חיצוניים, ואנחנו כל הזמן מגלות בתוכנו יכולות שלא ידענו על קיומן.
יעל שטרנברג, מורה ומרכזת כנסים בבית הספר לסיעוד, וד"ר נעה ינאי, מנהלת המכון הנפרולוגי בבית החולים הלל יפה, השתתפו במרוץ מדגסקר (racing-madagascar) שנערך בין התאריכים 14-9 ביולי, וצלחו 150 ק"מ בשישה ימים.
לפנייה לכתב/ת 
