המונופול של הפועל באר שבע
בזמן שמכבי חיפה ומכבי ת"א עוברות קיץ יחסית יבש, ובית"ר ירושלים והפועל חיפה מתפרקות מנכסיהן, הפועל באר-שבע קונה כל מה שבא ליד בשוק המקומי ומחלישה את יתר הליגה. הבעיה: לא מעט שחקנים בכירים ימצאו עצמם על הספסל או אפילו ביציע
אחרי רצף של שלוש אליפויות, אפשר היה לצפות שהקבוצות הבכירות האחרות בליגה, לפחות אלה שיש להן כסף ושאיפות כמו מכבי ת"א ומכבי חיפה, יעשו כמה שיותר כדי להדביק את הפער. לחזק את הסגל שלהן ובמקביל למנוע את את התחזקותה של הפועל באר־שבע. בפועל, המצב הפוך לחלוטין.
באר־שבע אוספת כל שם ישראלי מוכר, ולקיץ הנוכחי עשויה להיות השפעה מהותית וארוכת טווח. אלונה ברקת וברק בכר מחתימים שחקנים אחד אחרי השני ולא עוצרים לרגע, בעוד אצל יתר הליגה שקט. יותר מדי שקט. מכבי ת"א, שבשש השנים של ג'ורדי קרויף המוטו שלה היה "הישראלים הכי טובים צריכים להיות אצלנו", צירפה רק ישראלי אחד, איתי שכטר (והחזירה כמה מהשאלה). מכבי חיפה, שבעונה שעברה ביצעה את הרכש הנוצץ ביותר בדמות מאור בוזגלו, לא פעילה כלל בשוק המקומי ולא צירפה אפילו ישראלי בכיר אחד.
בית"ר ירושלים הידרדרה תוך שלושה חודשים ממועמדת לאליפות לקבוצה במשבר שמוכרת נכסים. אור אינברום ואיתמר ניצן הגיעו לטדי, אבל הם טיפה בים לעומת השמות שעזבו - שכטר, חן עזרא, בוריס קליימן ואחרים, כשגם עידן ורד בדרך החוצה. הפועל חיפה זכתה בגביע, אבל איבדה את שני הסקוררים שלה, אלון תורג'מן ועדן בן־בסט, שהיו אחראיים למחצית משעריה. ומי הגיע במקומם? רק אלי אלבז.
סגל של שלוש קבוצות
לצד הקבוצות האלה נראית באר־שבע קצת כמו מכבי ת"א בכדורסל של פעם, זו שמוסיפה אליה שחקני ליגה בולטים שיכולים להוביל קבוצות אחרות, אבל אצלה אולי יגרדו את קצה הספסל. את הפועל חיפה פירקה האלופה מנכסיה עם העברת חנן ממן בינואר האחרון, ועכשיו הוסיפה גם את שמואל שיימן ובן־בסט, כולם שחקנים מובילים בליגה. שחקן בכיר נוסף, חן עזרא, עבר עונה מעולה בבית"ר ומיד נחת בטרנר. וובה בראון, קשר לגיטימי ברוב קבוצות הליגה, חזר מהשאלה וכך גם עמית ביטון ועמראן אלקרינאווי. שני זרים התווספו, השוער היווני יאניס אנסטיס והבלם־קשר הצרפתי ז'וליאן סטו. נראה אתכם מנסים למנות את כל שחקני הסגל של האלופה כרגע.
כן, הסגל מונה כרגע לא פחות מ־28 שחקנים בכירים, רק 18 מהם יכולים להירשם בטופס משחק. באימונים המספר גדול עוד יותר, כיוון שהוא לא כולל שחקנים שאמורים לעזוב כמו מוחמד גדיר וגיא חיימוב או צעירים מוכשרים שוודאי יושאלו. תחברו את כל אלה ותקבלו אפשרות למשחקי אימון בין שלוש קבוצות באר־שבעיות מלאות שיכולות להתמודד בהצלחה בליגת העל.
האם באר־שבע באמת צריכה כזו כמות של שחקנים שרוצים דקות משחק? השאלה הזו נתונה לוויכוח. שיימן, למשל, הוא החתמה הגיונית, כיוון שכך האלופה יכולה לשחרר את מיהאי קורהוט ולפנות מקום לזר בעמדה אחרת, אבל בואו נראה מה קורה בהתקפה. בכר משחק תמיד עם שלושה או ארבעה שחקנים בעלי גוון התקפי. כרגע מתמודדים על שלושה־ארבעה מקומות שחקנים כמו מליקסון, ממן, ווקאמה, שהר, פקהארט (או זר אחר במקומו), זריהן, אוחנה (שיפתח את העונה פצוע), עזרא, בן־בסט ומלמד. לחלקם לא יהיה מקום גם על הספסל, אפילו במקרה של פציעות. בן־בסט, למשל, עזב את מועדון נעוריו בגיל 31 רק בשביל להיות חלוץ שני (במקרה הטוב) או שלישי בהפועל באר־שבע, אחרי שכבר הצהיר בעבר, לאחר שעזב את מכבי ת"א, שהוא היה עצוב להיות חלק ממועדון בו הוא לא שחקן הרכב קבוע.
"בכל העולם יש אותה נוסחה והיא איפה שמושקע יותר כסף שם מגיעות ההצלחות", אומר רן פסח, יו"ר הפועל באר־שבע בשנות ה־90 המוקדמות, והאחרון שניהל את הקבוצה לפני שעברה לבעלות פרטית. "היכולת הפיננסית של אלונה יחד עם האמביציה שלה להצליח מובילה אותה לכך שהיא מביאה שחקנים מכל הקבוצות במטרה לחזק את הסגל כמה שיותר. אני רואה פה גם משהו נוסף: 'שלאחרים לא יהיה'".
אתה אומר שבאר־שבע רוכשת שחקנים גם כדי להחליש את יריבותיה?
"תראה את הפועל חיפה, פירקו להם את כל הקבוצה. מבחינת תפיסת העולם של אלונה אני יכול להסכים עם זה, כי המטרה שלה להוביל את הליגה בכל מחיר. אם מסתכלים על זה בצורה רחבה יותר, יהיו רק שתי קבוצות בארץ, והליגה לא תהיה מעניינת".
לשלוט בכל מחיר
מבחינת אנשי הפועל באר־שבע ואוהדיה יש סיבות ברורות לצירוף המסיבי של שחקנים מקומיים. סגל שופע בכמה שיותר שחקנים בכירים הוא הערובה הטובה ביותר לזכייה באליפות, ולא פחות חשוב מכך, עלייה לשלב הבתים באירופה. הרי גם בעונה שעברה צירפה הקבוצה מספר רב של ישראלים, שתחילה היה ספק רב אם היא באמת זקוקה להם, ובסוף הם היו חלק משמעותי באליפות. הדוגמה הבולטת הוא חאתם אל־חמיד, שהגיע מאשדוד כדי להיות בלם רביעי ואולי אפילו חמישי. בסופו של דבר הוא מצא את עצמו שחקן הרכב לאחר ששיר צדק הושעה, מיגל ויטור לא הצליח להתאושש מפציעות ומתן אוחיון נעדר למספר תקופות.
גם בהתקפה נאלצה באר־שבע לעבור תקופות עם חיסורים בולטים. אפילו עכשיו, כשהעונה רק מתחילה, ויטור המוקפא ואוחנה פצועים לזמן ממושך, כשגם מרואן קבהא, גיא מלמד ואוחיון לא נרשמו למשחקים מול דינמו זאגרב בגלל פציעות. ווקאמה מחלים רק עכשיו.
למרות שנראה שבאר־שבע קונה מכל הבא ליד, ברקת שומרת על מסגרת שכר שלא שוברת את השוק. גם היום במכבי חיפה ובמכבי ת"א יש שחקנים שמשתכרים במאות אלפי שקלים יותר, ועדיין שחקנים רבים העדיפו את באר־שבע. אבל כמו כל דבר בחיים, ההתנהלות של האלופה בשוק ההעברות עלולה לבוא על חשבון דברים אחרים. בפן השאיפה למצוינות והישגיות אין ויכוח שהמועדון עומד ביעדיו, אך בכל הנוגע לספורטיביות השאלה מורכבת יותר. ראשי סכנין כבר העבירו ביקורת חריפה בשל חיזוריה של ברקת אחרי פיראס מוגרבי.
גמר חשבון
אם ישאלו לדוגמה את אנשי ואוהדי הפועל חיפה, ששלושה מכוכביהם נמצאים עכשיו בבאר־שבע, יהיו כאלה שיגידו שהאלופה מתנהגת בכוחניות ודורסניות מול מועדון בעל יכולות כלכליות קטנות משלו. כאן מדובר אולי בצדק היסטורי, שכן בקיץ 1997, מיד לאחר שבאר־שבע זכתה בגביע היסטורי, אותה הפועל חיפה ניצלה חוסר רצון של הבעלים דאז, אלי להב, להשקיע כלכלית בהפועל באר־שבע, ולקחה לה את הכוכבים: ג'ובאני רוסו, לירון בסיס, אבי פרץ והמאמן אלי גוטמן. באר־שבע לא התאוששה וירדה ליגה. עכשיו, אחרי התואר האחרון, היא נמצאת בדיוק במקום ההפוך - זו שמכתיבה את חוקי המשחק.
לפנייה לכתב/ת 
