נבחרת החלומות / מליניאק
החבורה הפנטסטית של אריאל בית הלחמי שיחקה לתפארת מדינת ישראל והוציאה ליריבותיה את החשק לשחק. צריך לתת מילה טובה גם לאיגוד הכדורסל שעשה עבודה מצוינת. אין בהכרח קשר בין ההישג להצלחה העתידית של כוכבי נבחרת העתודה, כי מדובר בשלם שגדול על סך חלקיו
אז גם הקרואטים קיבלו בראש. שוב הגנה שמגבילה את היריבה ל-16 נקודות ברבע. נבחרת פנטסטית, מאמן מנהיג, לתפארת מדינת ישראל. בנבחרת של אריאל בית הלחמי באמת יש לא מעט שחקנים ששווים השקעה, אבל זה עדיין לא מבטיח תוצאות. אגב, גם בשחקנים זרים משקיעים, הרבה כסף, וכידוע גם זה לא מבטיח תוצאות. אז אולי שווה להשקיע בישראלים?
הישג היסטורי: נבחרת העתודה אלופת אירופה
העתודה חגגה אל תוך הלילה: "מקווים שזה יביא שינוי"
כשנשמע הבאזר לסיום אתמול, נבחרת העתודה 2018 הפכה להיסטוריה. מעכשיו העניין יתמקד בעתיד השחקנים. אין בהכרח קשר בין הישגי נבחרת העתודה לעתידם של השחקנים, כי נבחרת העתודה מודל 2018 היא שלם שגדול מסך חלקיו. זה עלול לגרום לאנשים להתבלבל ולחשוב שמהנבחרת המלהיבה הזאת ייצאו עשרה כוכבים לליגת העל.
לא מעט כישרונות אלמוניים לא היו מתגלים אלמלא הסקאוטים של איגוד הכדורסל היו מגיעים לפריפריה ולליגות לנוער. האיגוד, שנוטים להשמיץ אותו לעיתים קרובות, עושה עבודה מצוינת בגילים הצעירים. נבחרת בנויה משחקנים בולטים ומשחקנים משלימים. "חברים לדרך" קוראים להם, ובלעדיהם הכוכבים לא יבואו לביטוי. יש שחקנים שמתפתחים בגיל מוקדם, יש כאלה שפורצים בגיל מבוגר. טאלנטים בני 20 לא יהפכו בהכרח לכוכבים, ו"חברים לדרך" יכולים להשתפר בקבוצות ולהגיע אפילו לנבחרת ישראל.
עמית שמחון ועוז בלייזר, למשל, שיחקו בגיל 20 כמו רוב שחקני נבחרת העתודה הנוכחית, רק בליגה הלאומית. כיום הם שחקנים מובילים בליגת העל.
יש דוגמאות הפוכות, לשחקנים ששיחקו בנבחרות שלא עלו אפילו מהשלב המוקדם, והצליחו אחר כך בגדול בקבוצות, כמו ליאור ארדיטי ונדב הנפלד. אני משתדל לא להיגרר לפסטיבל דני אבדיה. הילד הזה יהיה שחקן, ללא ספק. השאלה היא לאן יגיעו גיל בני ומייקל בריסקר? הם לא אמורים להתחרות על מקום עם סקוטי ווילבקין, אבל אין סיבה שלא יובילו קבוצה כמו יחזקאל סקוורר או אבי בן שימול. כי לכדורסל הישראלי חסרים עשרים שחקני ליגה טובים. חשוב להרחיב את הבסיס, לא רק לייצר כוכב או שניים. אין סיבה שמירון רוינה לא ישחק בעוד שלוש שנים כמו תומר גינת.
כדורסל לא משחקים בידיים ולא ברגליים אלא בראש. זה בא לביטוי כשהקרואטים חזרו מפיגור 14 לשתי נקודות בלבד, ונבחרת ישראל עצרה את המפולת וברחה שוב. הכדורסל הישראלי חולה בכדררת, תוצאה של פיק-אנד-רול שמשחקים בקבוצות. הנבחרת הזאת הלהיבה במשחק מסירות ותנועה ללא כדור. מאמנים יריבים לא ידעו על מי לשמור, כי אין בנבחרת של בית הלחמי שחקן שהקבוצה תלויה רק בו.
בינינו, מה שבאמת חשוב בנבחרת הזאת זה לא רק כמה שחקנים יגיעו לנבחרת הבוגרת, אלא שהיא נראתה סוף-סוף כמו שכולנו חולמים שנבחרת ישראלית תשחק. קבוצה שמוציאה ליריבותיה את החשק לשחק, מתנפלת עליהן מהג'אמפ-בול, ומהרבע השלישי אתה רואה ספרדים, יוונים, צרפתים ואתמול גם קרואטים שרק מחכים שהסיוט ייגמר.
חג שמח לנבחרת שמשחקת כדורסל שמח.
לפנייה לכתב/ת 
