הסכנה במושב האחורי
"מתי מגיעים?" "כבר הגענו?" "עוד כמה נשאר?" "יש לי פיפי". "אני רעב". "הוא מרביץ לי!". "היא צובטת". "איכס, הכלבה הקיאה". נסיעה עם ילדים יכולה להיות סיוט מתמשך. אבל מעבר לסבל הכרוך בה, היא גם מסוכנת מאוד מאחר שאנחנו מקשיבים להם, מסתכלים לעברם או סתם מתרגזים במקום להתמקד בכביש
מתפרסם בשיתוף חברת מובילאיי
אצלי בבית, ובטח גם אצלכם, יש מאבק תמידי, תחרות בלתי נגמרת על תשומת לב. וכמו שאתם, כהורים מודעים ומנוסים בוודאי יודעים, אצל ילדים אין דבר כזה "תשומת לב רעה" - כל תשומת לב היא טובה בעיניהם. העיקר שההורה יתייחס.
כשזה בבית, מילא. אתם יכולים לשלוח כל אחד לחדרו, להטיח בהם דברי תוכחה, או, אם אתם מהזן הקדוש, להפוך את האירוע לחוויה מחנכת ומעצימה שממנה כולם ייצאו טובים יותר. הבעיה היא שהילדודס מתקשים לעשות את ההפרדה בין בית למכונית. שימו שני אחים או אחיות אחד ליד השני, ובתשעה מתוך עשרה מקרים תתחיל קטטה, או ריב מילולי, או משהו אחר שיחייב מיד התכנסות של מועצת הביטחון של האו"ם.
זכורה לי נסיעה אחת לאילת, שבה הכנו את כל האמל"ח לפני שיצאנו לדרך. זה כלל בעיקר לפטופ טעון בכל הפרקים של יובל המבולבל שילד מסוגל להכיל. אלא שהסוללה אזלה לפני שנאמר ה"נהרדע" האחרון - ואז נפתחו שערי הגיהינום. אולי בגלל שהיינו כבר קרובים לסדום.
הימים היו אז טרום ימי הסמארטפון. פתרון דיגיטאלי אחר לא היה. וכך התמשכה לה הדרך, קילומטר אחרי קילומטר, בקצב של כביש הערבה באוגוסט, ומאחור צונאמי של דמעות, הוריקן של בכי, ברד של במבה אדומה שלא הגיע לקרקע, אלא - בדביקות של רוק תינוקי - נדבק היטב לריפודים של המאזדה דאז. אחר כך הגיעה פאזה של "קומה", שקט נפלא שנקטע על פס ההאטה הראשון בכניסה לאילת. ארבע וחצי שניות חלפו, ו...בכי!
לתאר את מצב הצבירה שלי כשסוף סוף הגענו למלון זה דבר שלא ניתן לעשות במונחים שאינם קליניים. לא משהו ששעה רחוק מכולם פלוס ליטר של בירה (אחרי הנהיגה) לא יכולים לסדר, אבל פקעת העצבים שהייתי בעת הנהיגה – את זה אין לתאר.
נסיעה עם הילדים היא מראש מאוד מסוכנת. וזה נכון עוד לפני שנכנסים למכונית. כדאי, למשל, לבדוק שכולם נכנסו לפני שיוצאים מהחניה. הם קטנים ולא רואים אותם אם יעמדו לפני או אחרי הרכב. ובתוך כל ההמולה קל מדי גם לשכוח אחד, לפעמים שלך, בפעמים אחרות חבר-של-שתמיד-מסתפח (ולמה אמא שלו לא מתקשרת לשאול איפה הוא?! אה?). קל מדי גם לשכוח ילד ברכב. כולנו מכירים מקרים מאוד קשים של ילדים שנשכחו וזה הסתיים באסון, אם כי היום יש כבר לחלק מאיתנו תזכורות אלקטרוניות שמזכירות לנו להיזהר.
חוץ מהלפני והאחרי יש את הנהיגה עצמה. וזה השלב המסוכן ביותר. בעיקר אם אתם עם תינוק ממש צעיר, חמוד כזה, שרק נולד, ולא ישנתם כבר חודשיים. יותר מדי הורים צעירים עולים לכביש עם פחות שעות שינה מנהג משאית. והשילוב של תינוק צורח, דחף ראשוני להגיב ולטפל בו פלוס מחסור חמור בשעות שינה - הוא קטלני בכל הקשור למה שקורה בכביש.
סקרים מארה"ב מלמדים שבמקרים רבים מהסוג הזה, תאונות קורות כשהילדים ברכב פשוט כי הנהג לא הגיע תוך כדי נהיגה למוצץ שנפל מתחת למושב (ומה עם לאבטח את הכל - כמו שלמדתם בטירונות? אה. אמריקה. לא כולם עושים צבא).
ולא רק תינוקות יסיטו את תשומת הלב. גם ילדים בוגרים יותר יכולים לחולל מהומה רבתי במושב האחורי - מספיק כדי להוציא אתכם מהשלווה הסטואית שבה אתם נמצאים רוב הזמן (כן, בטח, בעיקר בפקקים באזור המרכז).
בנוגע למקרים האלה למדתי את מה שהרומאים ידעו מזמן: הפרד ומשול. אם אפשר. יש לרכב שלוש שורות מושבים? שימו אחד בשורה. אם יש ילד בוגר מספיק מבחינה חוקית לשבת לפנים - הוא יעבור לשם.
אני אישית לא אוהב להעסיק את הילדים עם סמארטפונים. ראשית, זה עושה בחילה. אלה עוד שעות שהם פוזלים למסכים הקטנים, וזה גם בזבוז זמן. לטעמי, כל נסיעה היא הרפתקה והזדמנות ללמוד משהו. אז אצלי הם מקבלים משימות: אחת נווטת, השנייה סופרת צבאים (צבי ברבים) אם אנו נוסעים בשטח, או מזהה מרחוק את השלטים. אנחנו מדברים על הדרך ועל המקומות שעוברים וממציאים משחקי נהיגה מקוריים יותר או פחות.
אבל גם זה מצריך אנרגיה מהנהג, שהופך למפעיל קייטנה או מדריך תיירים. ועם כל ההמולה, מה ששכחנו זה לנהוג. פשוט להיות נוכחים על הכביש. בין הנייד שלנו לבין תשומת הלב לילדים, הכביש כבר במקום השלישי. וזה מאוד מסוכן.
נכון, המכוניות הפכו יותר חכמות בשנים האחרונות. יש היום מערכות עזר מתקדמות, כאלו שמתריעות או מתערבות ממש בנהיגה - כפי שיש במכוניות חדשות רבות – ואלה יעזרו לנו למנוע סטייה קטלנית מהנתיב, יתריעו על אי שמירת מרחק ואפילו יאפשרו שיוט אדפטיבי במקרה שקצב התנועה סביבנו ישתנה ואף יעצור לגמרי.
אבל אל תטעו: הן לא תחליף לנוכחות של הנהג מאחורי ההגה. גם אם הן הורידו את מספר תאונות הדרכים באחוזים נכבדים, יש עדיין המון תאונות, שלמרבה הצער, רבות מהן ניתן היה למנוע. אז הן אולי יצילו אתכם בפעם הראשונה שתסתובבו במהלך הנהיגה לצרוח על הילד שפיזר אבקת חטיפים על הריפוד החדש, אבל בחייאת: הריב מי לוקח, רינת או יובל (אני בעד רינת, אגב. רק אומר), באמת לא שווה את הסיכון.
מתפרסם בשיתוף חברת מובילאיי
לפנייה לכתב/ת 
