הבת רוצה אחות, האם משחקת עם רווק בן 40
"אז אולי הוא יכול לעזור לך להכין לי אחות?", היא שואלת בתמימותה. אני מנסה את ההסבר הבטוח: "זה לא כזה פשוט, צריך קודם להתחתן", אבל הילדה יותר חכמה מאימא שלה, ומעמידה אותי על טעותי: "כבר התחתנת פעם, פשוט תעשי"
שש וחצי בבוקר, ויש גבר במיטתי. אני נפרדת מהגוף החם שלו שאני רוצה להסניף רק עוד רגע אחד, מעבירה עוד ליטוף על השיער, מדביקה עוד נשיקה לגב, ועוד אחת, וקמה. אני מזדרזת לקום לפני שהילדה בחדר הסמוך תתעורר ותדפוק על הדלת כשאני במערומיי והוא במערומיו.
מתלבשת ומעירה את האוצר הקטן. זה תמיד מתחיל חמוד ומבטיח. בכותנת ורודה היא יורדת מהמיטה שלה ושואלת אם היא יכולה לעבור לשלי. הבוקר אני משיבה בשלילה. האוצר מקבלת את הבשורה המרה בשלווה מפתיעה ותוהה מדוע דלת החדר שלי סגורה. "יש אצלי חבר", אני עונה לה. אמת זו בדרך כלל תשובה טובה, ובכל מקרה אני שקרנית גרועה. "אז אולי הוא יכול לעזור לך להכין לי אחות?", היא שואלת בתמימותה. אני מנסה את ההסבר הבטוח: "זה לא כזה פשוט, צריך קודם להתחתן", אבל הילדה יותר חכמה מאימא שלה, ומעמידה אותי על טעותי: "כבר התחתנת פעם, פשוט תעשי".
אין ספק שהילדה רוצה אחות, ואני מתמהמהת עם החיים שלי וממשיכה לשחק עם רווק בן 40 שעדיין מתלבט בסוגיית הילדים, כאילו שמדובר בחברה הנסחרת בבורסה בסיכון גבוה, ולא ברור מה כדאיות ההשקעה. האוצר שואלת אם אפשר לשחק בבית עד שהחבר יתעורר. לתפיסתה היא כנראה צריכה לאשר את הסחורה. אני שוב משיבה בשלילה וגם את זה האוצר מקבלת בשלווה, לפחות עד רגע האמת שבו אני ממש מבקשת ממנה להתחיל להתלבש.
ילדים זה שמחה?
בכל בוקר מחדש אני מתעוררת אופטימית לחשוב שטקס ההתארגנות יעבור בשלום, אבל שלום עם הפלשתינאים כבר יותר קל לעשות. תליתי את תקוותי בקולב המוכן, הלוואי שלפחות הבוקר הזה מכל הבקרים, יעבור ללא זעם. אבל לא. בבוקר החצאית כבר לא נוחה לה, והיא מבקשת ג'ינס אבל הג'ינס רופף, אז אני מנסה טייץ אבל הטייץ צמוד. מחליפה לה למכנסיים בצבע זהב כי זהב חייב לעבוד, אבל היא לא רוצה אותם עם החולצה השחורה וגם לא עם החולצה בצבע תכלת ופרפרים.
הילדה בסירובה, ואני שוב מחליפה לה, ותוהה למה אי אפשר לשלוח ילדים לגן בפיג'מה? ומה חשבתי לעצמי כשהשתהיתי עם הכביסות השבוע? אם רק השמלה עם הנצנצים שהיא כל כך אוהבת הייתה נקייה, דיינו. הרי ידוע לכל ילדה בת חמש וגם לאימא שלה שנצנצים זה אושר. והיא בוכה בלי הפסקה. כלומר, צורחת. שום דבר לא מספיק יפה או נוח לה היום, ובטח שאין גם יפה וגם נוח. היא לא עושה חשבון לרווק שישן אצלי בחדר, אבל אני כן. בראשי זממתי להשתמש בנשק הכי קל – איומים, ולומר "ככה לעולם הוא לא יעשה לך אחות!". מזל שעוד הצלחתי להתעשת בשנייה האחרונה ולשתוק. בינתיים הבכי מתגבר, השעון מתקתק, ואני הופכת מנעימה ומכילה לחסרת סבלנות ועצבנית.
הרווק בחדר מזמן כבר לא ישן, ואני מוציאה לו כל חשק לעשות ילדים. מה זה בכלל משנה בעצם? רווקים והורים זה כמו שמן ומים, במילא לא מתמזג. בכל זאת, לפעמים יוצאת ממני המיסיונרית ואני מטפטפת שילדים זה החיים. לכי תסבירי לרווק שלך איזה אושר היצור הזה מביא איתו למרות הבכי והצרחות, ואף על פי שחמש פעמים אספתי לה את השיער, וחמש פעמים היא הורידה את הגומייה בזעם והשיבה לי בבוז שאני משאירה כרבולות. אי אפשר להסביר, צריך להרגיש כמה אור הדבר הקטן והבכיין הזה מכניס לכל החדרים, בבית ובלב.
לכי תסבירי לרווק שלך שלא משנה כמה ריגושים תאסוף ברחובות תל אביב, בברים המוניים, עם כמה בחורות יהיו לך מאצ'ים בטינדר או בין הסדינים, הריגוש האמיתי הוא להביא בן אדם לעולם. לא משנה לכמה מסיבות תצא וכמה אלכוהול תשתה, השמחה הכי גדולה שתחווה אי פעם תהיה כשהיצור החי הזה יקפוץ עליך ככה משום מקום, ויחבק אותך רק כי הוא שמח לקראתך. לכי תסבירי שחיים שלמים בלי לגדל ילד הם חיים סתמיים, ושלא משנה כמה פעמים תזכה בפוקר, אתה זוכה באמת כשאתה מצליח להביא חיים לעולם, ולצערי לא כולם זוכים.
הוויתור עצום, אין ספק בכלל. הורות היא המשרה התובענית ביותר בעולם, וילד הוא הבוס הכי רודן שקיים. אתה מוותר על החופש, על תחושת האין-אחריות, על האני שלך שהעולם מסתובב סביבו, כמו השמש סביב צירה. אתה מוותר על כל כך הרבה, אבל למעשה מקבל הרבה יותר. אני לא יכולה להסביר, פשוט צריך להרגיש איך זה מרגיש כשהיא מחבקת ככה ואומרת: "אני אוהבת אותך, אימא", ואת נמסה כמו שוקולד חם, ושוכחת שהבוקר הזה היא שמה את דאעש בכיס הקטן, ואת הוצאת למישהו את החשק לעשות לך ילד.
