הסברה בזמן רוחות מלחמה
איך להסביר לעולם את המציאות הקשה להסברה בדרום
נתחיל בסיפור קטן. לפני כשבועיים, בלהט השריפות (תרתי משמע) באיזור עוטף עזה – הנגב המערבי בעברית - התבקשתי ע"י ארגון הסברה ישראלי להדריך וללוות קבוצת עיתונאים זרים באיזור המדובר. המשימה כללה סיור על הגדר המפרידה בין ישראל לרצועת עזה באתרי תצפית קרובים וסקירה על המציאות הביטחונית והאזרחית שהתפתחה בחודשים האחרונים, מאז החלה תופעת עפיפוני התבערה ובלוני האש.
הקבוצה המגוונת כללה עיתונאים זרים מסוכנויות תקשורת שונות ועצמאיים, המוצבים בישראל שנים בשודדות ומכסים את האירועים באיזור, הן כריפורטרים והן כפרשנים. פרט לתדרוך שלי, תוכננו גם סקירות מטעם נציגים מקיבוצים בעוטף, על מנת להמחיש ולתאר את שגרת החיים הסבוכה והבעייתית תחת שנים ארוכות של שיגורי רקטות ומרגמות מהרצועה, ולאחר חודשים של שריפות בלתי פוסקות בשדות החקלאיים, בשמורות הטבע, ביערות ובכל נקודה על המפה באיזור זה.
האתגר לא היה פשוט; גם כאשר מדובר באנשים החיים את המתרחש, מעורים בנעשה וקרובים לאירועים, הרי שקיים קושי להנגיש את תמונת המצב לאשורה וליצור בקרב השומעים הבנה טובה של מורכבות הדברים. אסביר: אינני נציג של אף גוף ישראלי רשמי אלא איש מקצוע, ומשימתי היא פריסת המציאות באופן אובייקטיבי ככל שניתן, אולם מטבע הדברים אני מציג את התמונה כפי שאני רואה ומנתח אותה מנקודת מבטי כישראלי, קצין בצה"ל, ציוני ופטריוט, אשר מזדהה כמובן עם סבלם של תושבי הדרום הנאבקים מדי יום בכיבוי השריפות, בריצה למקלטים ובחשש מהמנהרות חוצות גדר, כפי הנראה יותר מאשר התושב הפלסטיני המובטל החי בעזה ומתמודד עם תנאי חיים לא פשוטים כלל ועם קשיים גדולים וממושכים. בין אם מדובר בהפצצות של מטוסי חיל האוויר – על יעדי חמא"ס אמנם, אבל שבבים עפים - ובין אם עם העובדה שהחשמל בביתו פועל שעות ספורות ביממה, והמים בברז בלתי ניתנים לשתיה.
בתוך כך, הרי שיחסי הכוחות בין הצד הישראלי לזה הפלסטיני רחוקים מלהיות זהים. הפערים בין העוצמה הצבאית והמשאבים הישראלים לאלה הפלסטיניים אינם מהווים בכלל נושא לדיון, ולזרים המסיירים באיזור ברור כי מדובר בדוד מול גוליית, וכי הפלסטינים הם האנדרדוג בסיפור.
מבלי להיכנס לסאגה הסיזיפית משהו והבלתי נגמרת של הנראטיבים של כל צד, ברור הוא כי מה שאנו רואים מכאן, הם – כלומר הזרים הבאים לסיור בגדר – אינם רואים עין בעין, בלשון המעטה. השאלה איננה מי צודק והסיפור של מי יותר חזק, או מי סובל יותר, אלא לנסות ולהמחיש את המציאות באופן מחושב, שקול ואובייקטיבי ככל שניתן.
כך למשל, קל הרבה יותר להסביר מדוע החמא"ס הם הרעים בסיפור, אבל לא מובן לחלוטין לעיתונאים הללו – איך זה שבהפגנות המחאה האלימות על הגדר שהתרחשו ביום הסוער ההוא ב- 14 מאי, ערב יום הנכבה – נהרגו 60 פלסטינים בעוד שאף ישראלי לא נפצע עד כה (חמסה חמסה) מאף עפיפון ממולכד או בלון הליום בוער. זו אמת המידה שלהם, כמה נפגעו בכל צד, ואין הנחות או נסיבות מקלות.
לך תסביר מה קרה שם: אלפי פלסטינים ביום הכי עצבני מאז מרץ, מתנפצים על הגדר, חותכים אותה, משחיתים אותה, זורקים מטעני חבלה, בקבוקי תבערה ואבנים, ומאות מתוכם מנסים לחצות אותה בכוח ולרוץ לעבר בתי הקיבוצים הסמוכים, מרחק של כמה מאות מטרים. כל אחד מביננו יכול לדמייין בנקל מה היה קורה אילו מטרתם היתה מתממשת. לכוחות צה”ל שהוצבו שם, לא היתה כפי הנראה ברירה אחרת אלא לפתוח באש על אלה שניסו לחצות את הגדר לעבר השטח הישראלי, לאחר שנוסו אמצעים שונים לפיזור, בלתי יעילים כך מסתבר.
לענייננו, סיטואציה בעייתית ומורכבת כזו, אינה קלה להסברה ולהבנה בקרב השומעים, בוודאי כאשר מדובר באזרחים זרים אשר מטים אוזן לשני הצדדים, ומשקללים את הטיעונים הדו-סיטריים. כאשר מדובר בנשק מול נשק, לוחם חמוש מול לוחם חמוש, מטוס מול מטוס וכיוצא בזה, עבודת ההסברה קלה יותר; אולם כאשר מדובר במאות פלסטינים אשר מעיפים עפיפונים המבעירים שדה, מול גדודים של צבא מאורגן, המלאכה מורכבת ולא פשוטה.
ראוי לציין, כי בצד הסקירה המדינית-ביטחונית שהצגתי בשטח, אין ספק כי תמיד טוב מראה עיניים ומקרוב- התמונה השחורה משחורה של אלפי הדונמים שמסביב, והחיטה השרופה אשר מוללנו בידיים בשדה רחב הידיים, אותה גידל בעמל כפו וכספו הקיבוצניק החקלאי שעמד מולנו, כל אלה משפרים את הטיעון הישראלי וממחישים טוב יותר לעיתונאי הזר מה משמעות מתקפת העפיפונים הללו.
האופן בו משקלל כל עיתונאי את ממצאיו לכדי דיווחים ופרשנות תמיד ישאר שאלה פתוחה, הנתונה גם לנקודת מבטו האישית. על כל מקרה, מבחינתי לא אוכל לדעת, שכן הכתבות מפורסמות בשפות אירופאיות שטרם הספקתי ללמוד- איטלקית, ספרדית, נורבגית ועוד. יש בקהל דובר אחת מהן?
סא"ל (מיל.) אלון אביתר. מומחה, פרשן ומרצה לענייני ערבים והמזרח התיכון,
לשעבר יועץ למתאם הפעולות בשטחים.
ניתן להזמין הרצאות:
050-6234055
