המשפחה הישראלית מעיני סבתא: פרק ראשון מ"אסתר של הסיגריות"

א. הבשורה

את הסיגריה הראשונה היא תמיד מאבדת איפשהו. מכת מצרים. תמיד תופסים אותה איזו דפיקה בדלת או צלצול בטלפון, מהבת שלה או מהנכד, או מסתם איזה סוקר פוליטי מחורבן. כי מי יכול לחפש אותה, הרי כולם כבר מתו, או שהם יושבים בסלונים שלהם כמו מומיות מטומבלות ומריירים על דייסת קוואקר תפלה שהפיליפינית בישלה להם. ואז, אז צריך למצוא מחבוא לסיגריה הזאת, הרי אוי ואבוי לה אם יתפסו אותה מעשנת. איך היא תסביר להם את התשוקה הזאת המפגרת. הלוא היא חולה בדלקת הסמפונות. ברונכיטיס כרוני עם קבלות של קופת חולים. ויש לה מחולל חמצן באמבטיה, וכמעט שמתה מכּשֶל נשימתי לפני שנה. אז סיגריה? איך היא תסביר את הסיגריה הזאת? מי יבין שזו התשוקה האחרונה שנותרה לה, תשוקה שאפשר לספק בקלות יחסית. את כל התשוקות האחרות הרי כבר אין לה דרך להגשים. כמו למשל לנשק את החבר של ניר הנכד שלה, ההוא הגברבר המפותח קצת מעל לממוצע, שרק מלהסתכל על שפתיו הבשרניות נשימתה נעתקת והיא כמעט מתעלפת. ושלא לדבר על הדמיון הפרוע שלה, שמפשיט אותו מכל הבגדים, העליונים והתחתונים, ולוקח אותו אל חדר השינה, שם הוא מתעלס איתה שעות, מנשק ומלקק אותה, כמו המאהבים בטלנובלות הלטיניות בטלוויזיה. וגם היא נושקת לו, אוהו, ויורדת לו, איך שאומרים החבר'ה של ניר. מה, בגלל הדלקת הכרונית בסמפונות אסור לה לרדת לחתיכים או לפחות לדמיין את זה? אידיוטים. שמונים וכמה שנותיה הן רק הוותק הכרונולוגי, מהבחינה המינית היא אישה בשלה בת שלושים ומשהו. ומותר לה להגיד "כּוּסית" ו"יורדת" ו"החתיך הזה שווה דפיקה".

רוצים לקרוא את "אסתר של הסיגריות" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

אפילו לנכד המתוק, שתמיד מזכיר לה את שלוימלה, זיכרונו לברכה, היתה יורדת, טפו! וזה לא פשוט כל כך למצוא מחבוא לסיגריה, הרי לרקל הפיליפינית שלה יש עיני ינשוף, ותמיד היא מוצאת את הבְּדלים ומאיימת ללכת ולספר ללאה'לה בִּתה. חתיכת מנוולת מלוכסנת מסריחה מרוטב סויה. כמה פעמים היתה צריכה להעמיד פנים ולבכות לה שתרחם עליה ולדחוף לה איזה שטר של גולדה בחזייה. גם גולדה היתה מעשנת כבדה.

יוסי וקסמן(צילום: שרית קרופקה-וינגרטן )

בבוקר ההוא הפיליפינית הלכה לכנסייה, והיא חגגה את הסיגריה הראשונה: דקה, ארוכה, נשית. סיגריית ווֹג. בנימין האחיין מבריח לה איזה פּאקֶט או שניים פעם בחודש. סיגריות של הומואים, ככה הוא קורא להן. זה הסוד של שניהם. כשהיה ילדון מוכשר בציור קנתה לו צבעי פסטל של "טאלֶנס", לא פחות. וכשטסה לפריז בפעם הראשונה, לצלם את חלונות הראווה של דיור ושאנל וסוניָה ריקְיֶיל, הביאה לו צבעי שמן "וינזור אֶנד ניוטון" של ציירים מקצועיים. והיום הוא מחזיר לה בפאקטים של ווֹג או של מרלבורו מנטול. רוצח אותה בשביל ההנאה המפוקפקת הזאת, ככה הוא נאנח ומתלונן. נו, שיתלונן. הקיצור, בבוקר ההוא התענגה על הווֹג הנהדרת הראשונה עד שנשמעה דפיקה בדלת. היא העמידה פנים כאילו הדפיקה הזאת לא שייכת לה או לדלת שלה, נו. אבל כשהנקישות התגברו, ואחריהן הגיע גם צלצול ממושך בפעמון, הבינה שאין מנוס אלא למצוא מחבוא לסיגריה. היא צעקה משהו לתוך כף היד, הנה היא כבר יוצאת מבית השימוש, סבלנות בבקשה, והלכה וטבלה את הבְּדל הבוער באגרטל שעמד על הטלוויזיה - כריזנטמות שהביא לה הנכד ביום שישי - ומשם, בדרך אל הדלת, תחבה את הסיגריה הרטובה בין "הבדיחה" של קוּנדֶרה ו"מהמטבח באהבה" (מחבוא שלבטח לא תמצא אחר כך, כהרגלה). נגמר לה האוויר, לעזאזל. נגמר!

"מי שם?" צעקה לתוך העינית, כי לזהות את העומד לפני הדלת לא הצליחה. זה היה מישהו נמוך. לאה'לה השביעה אותה שלא תפתח לאיש, אלא אם כן קבעה פגישה מראש או זיהתה את האורח. אבל ההוא או ההיא דפקו בדלת, ולסירוגין צלצלו בפעמון, וצעקו משהו שלא הצליחה להבין ושנשמע לה כמו איום מהול בבכי או זעקות לעזרה. היא ניסתה להשתיק את הדמות וביקשה שתספר לה מי היא ומה היא רוצה. אבל הדפיקות לא פסקו, וגם הבכי התגבר, והיו מילים ביידיש, ככה בכל אופן היה נדמה לה, מה שהגביר אצלה את הסקרנות, וגם את הרחמים. "נו, בסדר, בסדר, אני כבר פותחת," שחררה את המנעול העליון, ואחריו את התחתון, ופתחה את הדלת ולא האמינה למה שראתה על המפתן: "בּוֹבֶּע חנה, מה את עושה כאן אצלי ברחוב יחזקאל בתל אביב, טפו?" סבתהּ הזקנה, שמתה לפני כמעט שבעים שנה, עמדה על המחצלת בכניסה, מייבבת, בשמלה השחורה הישנה, ובסינר המוכתם תמיד, ובממחטה שהיתה מחזיקה בידהּ הימנית כל חייה, לירוק לתוכה את הליחה שהצטברה בריאות ובסמפונות, ובמטפחת הראש הכהה המתוחה על גולגולתה ששיוותה לה מראה של אישה קירחת. "אלוהים שבשמים, בּוֹבֶּע, מה את עושה כאן?"

הבּוֹבֶּע לא ענתה לה, קינחה את האף ואת העיניים, הדפה והדביקה אותה אל המשקוף בכוח, נכנסה בדלת כרוח פרצים והלכה והתיישבה על הספה בסלון. והיא סגרה את הדלת ונעלה אותה במנעול העליון ובמנעול התחתון. בכל זאת, לא בכל יום יש לה אורחים מעולם המתים, ולא סתם אורחים, אלא סבתא חנה בכבודה ובעצמה. אוויר, נגמר לה האוויר. והלכה אל חדר האמבטיה והפעילה את מחולל החמצן, ולבשה את הצינוריות על האף הגדול שלה, שלעת זִקנה גדל פי שניים וגרם לה להיראות כמו מכשפה זקנה. שאפה חמצן לריאות המקולקלות וקיוותה שלא ירדה מהפסים, רק זה חסר לה, עוד תמצא את עצמה כמו אחיה טוביה שחטף דמנציה ונדבק לאנשים ברחובות, מתחנן שיאמצו אותו בתור סבא'לה נחמד לנכד, אלוהים שישמור. אבל הבּוֹבֶּע לא הניחה לה לשקוע במחשבות על טוביה'לה וצעקה לה מהסלון: "אסתר'קה, אנחנו נמות בצמא פה עוד הרבה זמן, או שמישהו יכבד אותנו בכוס תה?" היא כל כך התבלבלה עד ששכחה שהבּוֹבֶּע הזאת חולה במחלת ריאה שממנה גם מתה ב 1941, והלכה והדליקה לה ווֹג חדשה, והתפנקה על עשן הסיגריה שהתערבב לה בגרון עם החמצן ממחולל החמצן. ככה צריך לחיות! ולאחר ששאפה כהוגן ונחנקה כהוגן הלכה להרתיח מים בקומקום החשמלי. "בּוֹבֶּע, כל כך התגעגעתי אלייך, וגם חלמתי עלייך ועל אמא שלשום, היית מאמינה?"

הבּוֹבֶּע צחקה ושאלה למה היא קשורה לצינורות, כמו בובה על חוטים שמישהו מפעיל ומנענע, ולמה היא מעשנת ציגרה כמו איזה זונה אנגלייה, זה לא מתאים למשפחה שלהם ולייחוס שלהם, שהולך מהבעל שם טוב ועד הסבא, שהם מהענף של המשיח, ומהם ייוולד משיח בן דוד. אלוהים שישמור, בטח תכף תצא אש מהשטיח ותאכל אותה, פושעת! נו נו, כמה זמן תחכה פה לכוס התה העלובה שלה, בושה וחרפה? אם לָנָה היתה חיה, כבר היתה מתה בפעם השנייה רק מהבושה. אוי, כמה שהתגעגעה להומור של הסבתא הזאת, שהעולם מתחלק אצלה לזונות אנגליות ולזונות יהודיות, ונברא בכל פעם מחדש עם כוס תה. "בּוֹבֶּע, בּוֹבֶּע, מה שלום כולם שם בעולם הבא? מה שלום סבא ומה שלום אמא, ומה שלום אבא הבוגד, יימח שמו וזכרו? ומה שלום שלוימלה שלי? ומה שלום דודינקה, גוזלי המתוק?" ומה הם חושבים עליה שם בגן עדן, שהיא האחרונה שנשארה על האדמה? היא שהיתה אופנאית הפְּרֶט א פּורטֶה הראשונה בתל אביב, שכולם למדו אצלה, האדון מָאֶסטרו מרשת החנויות, והמעצבת שושנה שְלוֹנְג, ומי לא ומי לא, העתיקו ממנה בלי בושה והלכו למכור את הסמרטוטים שלהם למשביר לצרכן ולמצקין בדיזנגוף. נו, איך תסביר לזקנה הירושלמית הזאת מה זה פְּרֶט א פּורטֶה, ומי זה מָאֶסטרו, ומי זאת קוֹקוֹ שאנֶל, טפו. בסוף כולם נהפכות לבּוֹבֶּעס זקנות עם אף בצורת תפוח אדמה, חצי חירשות וחצי מבוהלות מהעולם הזה ומהצעירים האלה ומהטוסטוסים שעפים ברחובות כמו יתושים. איך תסביר לזקנה שלה שגם היא היתה חתיכה כמו אנני ז'ירארְדוֹ, ושחצאית המיני שלה שיגעה חצי אלנבי בשנות השישים, ושדהרה בעצמה במיני מַיינוֹר שלה בדיזנגוף ובירמיהו ובאבן גבירול, ושהוציאה את העיניים לכל החברות שלה ששרצו בבריכת גורדון או בקפה רוול, כשהיא כבשה את העולם והעתיקה את החצאיות והשמלות של שאנל ושל סוניה ריקייל והלבישה את כל המזדנגפות בשמלות ובחצאיות פְּרֶט א פּורטֶה. לכי תסבירי.

הגישה לבּוֹבֶּע את התה וכיבדה אותה בסוכרייה, ככה הבּוֹבֶּע אהבה לשתות את התה שלה בזמנה, ולעצמה הכינה קפה בוץ, כי תה היא שותה

 רק כשהיא חולה, וגם אז צריך להכריח אותה, ופרסה להן עוגת גבינה שרקל קנתה לה בפיצוצייה בירמיהו, חרא של עוגה, אבל זה מה יש, ונהנתה מהסבתא הזאת שקפצה עליה כמו נעורים חדשים, כמו ילדוּת חדשה. אפילו נזכרה בשיר ערש שלָנָה היתה שרה לה ולטוביה בימים ההם. זה לא אמיתי, אַת לא אמיתית, סבתוּש, בטח ככה היה צוחק לה הנכד שלה המתוק. והבּוֹבֶּע, לאחר ששתתה כמה לגימות, אמרה לה שבאה אליה כדי לבשר לה בשורה, "זה לא ביקור נימוסים, מֵיידָלֶה." נו, היא נבהלה כהוגן, מי יודע איזו בשורה יש לה לזקנה, אם כיתתה את הרגליים העקומות שלה מהעולם הבא ועד לעולם הזה, טפו. ופתאום התחילה לצחוק, אולי באה לספר לי שאני הולכת למות, אפשר לחשוב. וככה צחקה עד שכמעט נחנקה, והרגישה כאילו היתה ילדה קטנה שעשתה משהו רע, וגם זה שִעשע אותה. אבל הבּוֹבֶּע מתחה ומתחה את מטפחת הראש על גולגולתה, עד שנראתה כמו מלאך המוות לפחות, וטעמה לגימת תה אחרונה ואמרה: "היום בעוד תשעה חודשים תלדי את בת הזקונים שלך."

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"אסתר של הסיגריות", יוסי וקסמן, ידיעות ספרים, 248 עמודים