חודש לפתיחת העונה. מישהו שם לב?
אולי זה המונדיאל הנפלא שעברנו הקיץ, אולי זו סתם תחושה אישית שלי, אבל כחובב כדורגל ישראלי מושבע, הפעם אין התרגשות או ציפייה לקראת העונה החדשה. ובכל זאת, שתי חידות כן מסקרנות אותי: האם מכבי חיפה והפועל ת"א יחזירו עטרה ליושנה?
בדיוק בעוד חודש תחזור אלינו הליגה האותנטית והייחודית ביותר ככל הנראה באירופה, ה"שישית בטיבה", ליגת העל הישראלית. והאמת, שמשהו בתוכי, לפחות, די כבוי. אם בעבר הייתי מתכונן לפתיחת הליגה עוד משלהי העונה הקודמת, הרי שהפעם ניתנת ההרגשה של משהו שונה, משהו משעמם יותר או שבע יותר בכל מה שקשור לתחזיות הצפויות, אולי גם בגלל המונדיאל המצוין שהיה לנו.
אז מי תניף את הצלחת במאי 2019? כנראה שהחגיגות יהיו שוב על במות ענק בבאר שבע, או שלשם שינוי הירקון יעלה שוב על גדותיו ושי סידי, שפנה השבוע בפוסט לאוהדי מכבי תל אביב, בו הוא מבקש עזרה לגבי הקראת התוצאות במשחקי הבית, יחזור לימים גדולים ביחד עם הצהובים.
ומה לגבי היורדות? כנראה שגם פה לא תהיה פרובלמה כלל וכלל. הפועל חדרה של ניסו אביטן אמנם תשחק בליגת העל, אך היא נראית כזו שתעשה סיבוב פרסה כבר בפברואר לליגת המשנה, וגם אשדוד שנחלשה מאוד יחסית לעונה שעברה. לא שאז היא הייתה ברצלונה, וגם בני יהודה והפועל רעננה נראות כקבוצת שיארחו חברה בתחתית, כל זה כמובן עם הסתייגות לגבי בית"ר ירושלים שמצבה עלול לגרום לכאוס של ממש.
אבל עם כל הכבוד לאלו שהוזכרו לעיל, שני המועדונים שהכי מרתק אותי לראות את ההתפתחות שלהן ככל שהעונה תחלוף, הם אימפריות העבר של הפועל תל אביב ומכבי חיפה, אלו שעד לפני מספר שנים עוד נלחמו בצמרת אחת עם השנייה על תואר אלופת המדינה. לפני קצת יותר משנה חוו האוהדים האדומים אולי את הרגע הכי קשה שלהם מאז תחילת המילניום, ויש שיגידו שמאז ומתמיד: ירידת ליגה, התפרקות באמצע העונה, מאמנים שעזבו עם סיסמאות שצפו מעל פני המים, ועשרות אלפי אוהדים שבורי לב.
אך בדיוק כמו שהנפילה הייתה כואבת, כך התקומה הייתה יותר מתוקה. לא רק שהאדומים חזרו בענק לליגת העל, הם גם נראים כרגע כקבוצה שכל מקום בו הפועל לא תהיה בפלייאוף העליון, אולי ייחשב ככישלון. עם עומר דמארי הבן האובד שחזר לידיים החמות של האוהדים במתחם וולפסון, ועם עוד שחקני חיזוק נהדרים בדמותם של אחמד עאבד שחזר לאחר חצי עונה בטורקיה, רמזי ספורי ורועי זקרי, הפועל תל אביב מסתמנת כקבוצה שלפחות במשחקי הדרבי העונה מול הצהובים מהצד השני של הכביש, לא תחווה שוב את אותן ההשפלות מהשנים הקודמות.
ואיך אפשר בלי הקופים הירוקים מהכרמל. ציפיתי כל הפגרה עד עכשיו כדי לשמוע את הקלישאות המשעממות כמו "משהו טוב קורה בחיפה" או "השנה זה שלנו". משפטים שחזרו על עצמם שוב ושוב בשנים האחרונות בעיקר בקרב האוהדים הירוקים. אך העונה עושה רושם שהבוס הגדול, יענקל'ה שחר הפיק לקחים. האמנם?
בסך הכל שני שחקנים הגיעו הקיץ לכרמל עד כה, הקשר הקמרוני ג'ורג' מנדז'ק והחלוץ ההולנדי החסון מיכאיל קראמר, לעומת לא פחות מ־15 מצטרפים אשתקד. אם כי יש לומר שמי שעשוי לחזור וללבוש את הירוק העונה הוא עידן ורד שמנסה לברוח כל עוד נפשו בו מבית ובלגן. עושה רושם שהצוות המקצועי, שבינתיים הספיק להוציא הודעה מכובדת בנושא החולצה החדשה, הפיק לקחים. אבל השאלה היא אם דווקא אחרי עונה כל כך כושלת, שהסתיימה עמוק בפלייאוף התחתון, לא היה כדאי לעשות שינוי מתבקש ולייצר שוב מגלומניה ורעידת אדמה?
עוד עובר לי בראש לעתים הסלאלום המפורסם שעשה לאורך חצי מגרש אריק סאבו מבית"ר ירושלים, שבו הוא עוקף בקלילות את מאבוקה ודוס סאנטוס. עוד צצים לי פלאשבקים מהטעויות האין סופיות במרכז ההגנה וההשמטות של שני השוערים, לויטה וגלזר. ותוסיפו לכל זה את העובדה כי בעונה שעברה איבדה מכבי חיפה אפילו את תואר "הקבוצה הבכירה של העיר" להפועל המקומית, כל זה בוודאי לא הסב נחת ל־30 אלף האוהדים שמילאו את סמי עופר.
אז מה ימלא ויספק אותי לקראת עונת המשחקים שבפתח? בעיקר שאזכה לחוות שוב את הרגש שמציג הכדורגל הישראלי, גם אם הרמה החלשה תימשך, לפחות שתהיה לנו ליגה מעניינת. אגב, תקראו לי חולה נפש או מטומטם חסר תקנה, אך לפני כמה שנים בחרתי לצפות במשחק בין הפועל רמת גן להפועל עכו, מאשר צפייה משותפת עם חברים בקלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה. ב־25 לאוגוסט נהיה שם, אני, אתם, וכנראה גם ה־VAR שיצטרף אלינו במשחקים המותחים במסגרת הפלייאוף. שתהיה לנו עונת כדורגל מבורכת.
לפנייה לכתב/ת 
