מצטערים, אבל זה מה שיש

קשה להאמין שעברו רק שבועיים מאז שהמונדיאל הסתיים. אבל הפעם - ולא רק בגלל שזה היה הטורניר הכי נהדר שאני זוכר - הנחיתה מהשיאים שהוצגו בו בחזרה למציאות של הכדורגל שלנו כואבת במיוחד. המשחק הכל כך יפה שריתק אותי בעבר, גם בגרסתו המקומית, כבר לא תקוע במקום. הוא רץ לאחור.

במשך חודש שלם ראינו נבחרות שלא מתבטלות מול יריבות עדיפות מהן וממשיכות לנסות גם כשהכל כבר נראה אבוד. פעם, לא מאוד מזמן, יכולת לראות רוח לחימה שכזאת גם בליגה שלנו. ואז אתה צופה במפגש המשמים בין מכבי חיפה למכבי נתניה במסגרת גביע הטוטו. משחק כל כך משמים ולא מאורגן, לפחות עד לטיל של ערן לוי בתוספת הזמן, שאפילו הדשא עתיר הקרחות בסמי עופר נראה יותר חי ממנו. אני אמנם אוהד מתוסכל של הירוקים כבר שבע שנים, אבל גם לאוהדי היריבות שלי אין יותר מדי במה להתגאות בשנים האחרונות.

מכבי חיפה ומכבי נתניה(צילום: אלעד גרשגורן)

קצת אחרי זה הגיעה המנה העיקרית – אלוף האלופים. המשחק שאמור להוות בין גשר בין העונה שהסתיימה לזו שתיכף תפתח. למרות שהבטיח תואר הוא היה מסעיר בדיוק כמו קודמו. כשאתה צופה בלאות שבה השחקנים נעים על המגרש ובמהלכים הלא מדויקים שהם מנסים להפיק, אתה יודע שאולי קצת חבל שעכשיו חופש גדול, כי יש מראות שעדיף לא לחשוף בפני הילדים.