ביקורת סרט - "הטיהור הראשון": סתמי כמו הסרטים הקודמים
לאורך לילה אחד בשנה אזרחי ארה"ב מורשים לבצע כל פשע העולה על רוחם, כולל רצח. זה הבסיס של סדרת סרטי "הטיהור" שלא מצליחה לממש את הפוטנציאל החתרני והסאטירי שלה ונשארת רק במחוזות האימה. הסרט הרביעי שחוזר לטיהור הראשון - לא שונה מהאחרים
בדרך המאפיינת את סדרות סרטי האימה ("הצעקה", "יעד סופי", "המסור" וכו') גם בסדרת סרטי "הטיהור", סדרה שעליה אחראי הבמאי-תסריטאי ג'רארד מקמוראי, יש רעיון בודד שבכל פרק עובר וריאציות שונות. במקרה המסוים זו קומבינציה של אלימות, נקמה ויג'לנטית, התנהגות פסיכופתית, צורות שונות של טינה חברתית, והדים של תוכניות ריאליטי.
בעתיד הלא רחוק מצליחה תנועה פוליטית אולטרה שמרנית הקרויה "האבות המייסדים החדשים" להחדיר מנגנון "טיהור" כסוג של ריטואל שנתי. לילה אחד בשנה שבו מותרים לפי החוק כל מעשי הפשע – ובראשם רצח. זהו רעיון שיש לא מעט מה לעשות איתו – וארבעה סרטים, יחד עם ניסיון לפתח סדרת טלוויזיה, מוכיחים כי יש גם עניין מצד הצופים. אך מעבר למידה מסוימת של ריגוש אלים הסדרה לא הצליחה ליצור עיון מעמיק בריטואל. גם "הטיהור הראשון" (The First Purge), החלק הרביעי בסדרה, לא משיג את מה שהיה חסר בסרטים הקודמים.
ביקורות קולנוע נוספות:
"המשחק המסוכן ביותר" (1924) – הסיפור הקצר של ריצ'רד קונל שעוסק בספורט של ציד אדם, היה בסיס ללא מעט עיבודים ישירים ועקיפים לקולנוע. אבל מעבר לרעיון של ספורט רצחני שעליו מתענגים אינדיווידואלים עשירים, ישנם גם סרטים דיסטופיים שהציבו במרכז המערכת החברתית רצח עם אלמנט של ריאליטי (הדוגמאות הבולטות הם "הנרדף" מ-1987, "באטל רויאל" היפני מ-2000, וכמובן סדרת "משחקי הרעב").
בחלק הקודם (השלישי) היה ניסיון להעלות את רמת ההתרחשות מסיפורים של אינדיווידואלים לרמה הלאומית. בסוף הסרט סנטורית הפועלת כדי לסיים את "הטיהור" נבחרת לנשיאות וממנה את ליאו ברנס (פרנק גרילו), אחת הדמויות החוזרות בסדרה, למי שיפקח על השינוי אותו היא רוצה להוביל. כמובן שגם כאן נשמרה האפשרות שתהיה ריאקציה אלימה שתסלק את היוזמה המתהווה – ואולי עוד יהיה סרט שיעסוק בכך - אבל זה לא נושאו של הסרט הרביעי. כפי שניתן להבין מהשם "הטיהור הראשון" זהו פריקוול לסרטי הסדרה המציג את שלבי ההתהוות הראשונים של הריטואל הרצחני.
בחירה זו מאפשרת לסרט להתקרב יותר לעמדה ביקורתית רלוונטית על ההווה האמריקאי, אך כמובן שהפוטנציאל העקרוני אינו מבטיח שהסרט יהיה בעל אמירה חדה ומעניינת. סדרת דימויים מיומני חדשות מציפים את הדקות הראשונות של הסרט. הפגנות והתפרעויות על רקע הידרדרות כלכלית, והופעת "האבות המייסדים החדשים של אמריקה" (NFFA) (הנתמכים ע"י איגוד הרובאים האמריקאי ה-NRA). הם מנצחים בבחירות והנשיא החדש מבטיח שיאפשרו לאמריקאים לשוב ולחלום.
בסדרת הטלוויזיה "סיפורה של שפחה" החזרה אל השנים שלפני התגבשותה של הדיקטטורה הדתית של גלעד מאפשרת לבצע ניתוח של התהליך ההדרגתי בו הדיכוי משתלט על המדינה. מכיוון ש"הטיהור הראשון" מתחיל רגע לאחר הבחירות של "האבות המייסדים החדשים", יש בו ויתור מראש על צורה מעמיקה יותר של בחינה תהליך חברתי-פוליטי, בכדי להבטיח את האקשן האלים שהוא, בסופו של דבר, תכלית הסדרה.
העלילה מתחילה יומיים לפני הניסוי הראשון בטיהור המוגבל לרובע/אי הניו יורקי סטטן איילנד. אלו שנשארים באי צפויים לקבל 5000$, וסכום נוסף אם יבחרו לצאת מהבתים ולהשתתף בפועל במה שמוגדר כאקט של "קתרזיס חברתי". הממשלה מספקת את ציוד המעקב המושתל בגופם של המשתתפים בניסויים, ומבטיח את הכיסוי התקשורתי השוטף. האספקט הריאליטי (עם קמצוץ של "מראה שחורה") מובנה לתוך "הטיהור". אם הניסוי יצלח הוא יתרחב לכל ארה"ב. לכן התהייה היחידה שהפריקוול מספק היא לא איך זה יסתיים, אלא כיצד יראו הדברים בסוף באופן שיאפשר להכתיר את הניסוי כ"הצלחה" בדרך לטיהורים הבאים.
בשונה מהסרטים הקודמים הפעם ההתרחשויות הן בתוך סביבה עירונית מובהקת. למרות שבסטטן איילנד יש ריכוז של תושבים ממוצא איטלקי, הסרט שם את הדגש על דמויות לטינו-אמריקניות ובעיקר אפרו-אמריקניות (חברת ההפקה בלומהאוס זכתה לאחרונה להצלחה כלכלית וביקורתית עם סאטירת האימה האפרו-אמריקנית "תברח"). היותם אלו המיועדים לניסוי חברתי אלים בהנהגת קריקטורה מוקצנת של הרפובליקנים משרתת את המטרות הסאטיריות של הסרט.
התיאוריות בבסיס הניסוי הן של ד"ר אפדייל (מריסה טומיי) הסבורה שזהו ניסוי פסיכולוגי ב"אלימות משחררת", בסוף גם היא תבין כי היוזמה שלה הפכה לכלי פוליטי של שיסוי מעמדי וגזעי. הזהויות השונות בשכונה – סוחר הסמים הסימפטי דימטרי (י'לאן נואל) – שיהיה הגיבור המובהק של הסרט, חברתו לשעבר נייה (לקס סקוט דיוויס) אקטיביסטית חברתית, אחיה הקטן איזייה (ג'ויואן וויד) שעליו יש להגן, ופושע שחור ואלים, פסיכופט מובהק ומצולק בשם סקלטור (רוטומי פול). בחצי השני של הסרט, כאשר המטהרים בבגדי הקלו-קלוקס-קלאן יכנסו לרצוח שחורים, ההבדלים בין הדמויות האפרו-אמריקניות לא יהיו משמעותיים.
הנוכחות של אפרו-אמריקנים ככוח מורד הלכה והתפתחה בפרק השני והשלישי והופכת כאן ללב העניין. אפשר להתווכח עד כמה סרט כמו "תברח" היה עיון חכם בז'אנר האימה וביחסי שחורים-לבנים, אבל נדמה כי יהיה קשה להצדיק דיון דומה על "הטיהור הראשון". הדימוי של חברי קלו-קלוקס-קלאן מנסים לבצע טבח בשחורים בחסות החוק הולך ישר לקרביים – אבל התקפה ישירה אינה מעידה בהכרח על אימפקט ובוודאי שלא על אמירה בעלת ערך. קטעי האקשן עצמם מבוימים באופן שאינו ראוי לציון מיוחד.
