פוזלים ופוגעים
לא במקרה יש אכיפה רבה וקנסות כבדים על מי שנתפס כשהוא מתעסק - או אפילו רק מביט - בנייד בעת נהיגה. עם עין אחת על הכביש והשנייה ברכילות השכונתית, מי בכלל נוהג ברכב? נכון, המדיה החברתית היא התמכרות עם בסיס פיזיולוגי שקשה להתגבר עליו. מצד שני, תאונת דרכים זה לא ממש כיף גדול
מתפרסם בשיתוף חברת מובילאיי
אנו נמצאים בעיצומה של מהפכת מידע שכמותה האנושות לא חוותה מעולם. חישבו על זה. אנו אוחזים בידינו בכלי שיכול לענות על כמעט כל שאלה בכל תחום, לשלוף ברגע תמונות של אי הפסחא, לאתר הופעה חיה של אום כולתום, למצוא דיל זול בכל יעד בחו"ל ובעיקר לשמור על קשר עם חברים (אמיתיים או דיגיטליים) ולהיות זמינים להם גם כשהם ישלחו בקבוצת ווטסאפ סלפי שלהם מאי הפסחא שרים אום כולתום.
ואי אפשר לעמוד בפני ה"פינג" הזה של הנייד. הדחף לעזוב הכל - ילדים, הורים, סלים, חנווני בחנות נרגילות - או להוריד לשנייה את העיניים מהכביש כדי לראות מה איציק אמר על הצעת המחיר של המדביר ולמתי מור שינתה את התור להלבנת השיניים.
ויש בעולם הדיגיטלי תיאוריות ותורות שלמות שמלמדות את בעלי האפליקציות איך ליצור אצלנו הרגלים כדי שנשוב פעם אחרי פעם לקבל עוד HIT של מדיה חברתית, שבה כולם מחייכים על רקע אחו שווייצרי כשאתה תקוע ב-105% לחות כאן בישראל.
העיסוק במדיה חברתית, בעיקר אם אתם מקבלים לייקים ותגובות חיוביות, משחרר במוח דופמין, חומר כימי שהגוף מייצר ויוצר תחושת עונג. וזה ממכר. נכון, יש דרכים נוספות לקבל פרץ דופמין כזה, למשל אימון משקולות של שעתיים, או נשיקה ראשונה עם אהובתך החדשה. אבל אלה מצריכים הרבה יותר מאמץ מלהעלות תמונה לפייסבוק או לכתוב 16 מילים שנונות בטוויטר.
ויש להתרגשות שיוצרת המדיה החברתית אלמנט נוסף שקשה למצוא במקומות אחרים: כולם משדרים שם את הגרסה הכי טובה-נוצצת-מוצלחת של חייהם (במטרה לגרוף כמה שיותר לייקים, מה שיוביל למכה חזקה יותר של דופמין). ואז נכנס לתמונה גורם אי הוודאות - שגם הוא חשוב, גורם לנו לפרפרים ומשחרר בגופנו הורמונים שמשפיעים על מצב הרוח.
קחו למשל את יריב, שהתברך בשמונה קוביות בטן מפוסלות להפליא (רווק, אחרי צבא, גר בחדר כושר ומאוד אוהב את אמא): אם בכל פעם שהוא היה מעלה צילום לאינסטוש, לפייסוש או לקבוצת "קוביות זה לא רק בשוקולד" בווטסאפ הוא היה מקבל 100 לייקים. זה כבר לא היה מעניין. נכון? אלא שבפועל, לא כל הקהל הוא שבוי שלך. נכון, תמיד יהיו 50 החברים ובני המשפחה שיעשו לייק רק כי זה אתה.
אבל כמו במערכת הבחירות, הקרב הוא על הקולות הצפים. וכל צפצוף חדש גורם לנו לרוץ באמוק לטלפון לבדוק איזו תמונה קיבלה חיזוק חיובי (ולהתאכזב כשמגלים שזה סמס מאמא, שלא מבינה שכבר לא שולחים ככה הודעות ודי כבר איתך, הבנתי שאת אוהבת אותי ושאני החיים שלך ותעשי כבר פייסבוק ותני לי לייקים).
אז אנחנו מכורים למדיה חברתית. זו עובדה מדעית ואפשר לאמת זאת. והכביש, בינינו, כבר כמה הוא באמת מעניין? רוב הזמן, כשאנחנו נוהגים אנחנו משועממים, עצבניים, מאחרים (מחקו את המיותר) - בתוך פקקי ענק. ומי שלא התברך במשבצת נדירה שבה יוכל לחנות את המכונית היקרה מקבל כבונוס גם סטרס נוסף ועוד זמן בשיטוט אחרי מקום חניה פנוי, ואולי אפילו יזכה להכיר את הפקח המזדמן. אז אנחנו הופכים "שעה אבודה לשעת עבודה". סוגרים פינות במייל, בווטסאפ, או סתם סימוס כזה של פעם, ללא אימוג'ים, כי מה לעשות, בכל זאת, אמא מחכה.
הקשרים החברתיים של רובנו קיבלו היום את הצורה הדיגיטלית של מסך "6 ואנו חיים את המציאות הווירטואלית לא פחות מאשר את המציאות האמיתית. נכון, בכביש חייבים להיות נוכחים, ממש נוכחים, לא חצי תשומת לב, אבל כה קשה לא להזיז את המבט לטלפון התלוי על המנשא מהחלון. וממילא Waze, שצופה לנו גם הבוקר עוד 50 דקות בפקק, אבל הנה אילנה שולחת צילום של הקרמשניט מהמאפייה החדשה והמומלצת בשכונה, ואתה רק רוצה לכתוב לה "וואו", או לתת לה איזה לב כדי שתבין שבהזדמנות הראשונה אתה הולך לבדוק את המקום ותודה על הטיפ... ואז, בלימה חזקה, או בום.
הרכב שלפניך בפקק עצר. לא שמת לב. אם יש לך רכב מהדור החדש, הבלימה האוטונומית הצילה אותך. אם לא, אתה משחרר אנחה, משחרר את חגורת הבטיחות, מכין תירוץ שלא אתה ולא הנהג השני (שגם סימס רגע לפני) תאמינו בו, ומוציא את ניירות הביטוח מתא הכפפות.
האם אירוע כזה יגרום לנו להשתנות? לפי המחקרים והמציאות בכבישים, כנראה שלא. ההתמכרות לדופמין (ולא במקרה מדברים על זה כמו על סמים) והצורך לדעת כל הזמן מה קורה, גם אם מדובר בזוטות, חזקים יותר מכל הנחיה שלא להוריד את העיניים מהכביש ואת הידיים מההגה. גם במחיר של קבלת דו"ח יקר ואפילו אם זה אומר לסכן את עצמך, את הנוסעים שאיתך ואת משתמשי הדרך האחרים.
למזלנו, המכונית היא יצור קצת יותר חזק מנטלית מאיתנו. היא לא "תוריד עיניים" מהכביש. זאת כמובן אם יש לה "עיניים", או במקרה שלנו מגוון של מערכות התראה אשר יכולות לעשות כמה וכמה דברים. חלק מצפצפות בעצבים אם תסטה מהנתיב או תתקרב מהר מדי לרכב שלפנים. יש מערכות מקוריות שנותנות בנהג עוד פחות אמון (כן כן, זה די מדהים שיש דומם שמכיר אותך טוב יותר מאוהביך) ומסוגלות ממש להתערב פיזית במערכות הרכב כדי ליזום בלימה ואפילו עצירה מלאה אם יש בכך צורך. יש מערכות בטיחות המוסיפות להתראה גם רעידות בגלגל ההגה, משיכת חגורת בטיחות ותיקוני נתיב אם צריך.
אבל כל אלה הן עדיין לא רכב אוטונומי (חכו כמה שנים ואולי זה יקרה), כזה שנוהג לבדו בזמן שאתה משחקים קלאש רויאל. הן הורידו אומנם את מספר התאונות הלא מחויבות בעשרות אחוזים, אבל הכבישים רחוקים מלהיות בטוחים.
אז תעשו לעצמכם טובה, תורידו תוכנה שמנטרלת את היכולת שלכם להשתמש בטלפון בזמן נהיגה, או אחת ששולחת הודעה לכל מי שכותב או מצלצל לכם כאשר אתם נוהגים, או שתכניסו את הטלפון לתיק במהלך נהיגה ותסתכלו על הכביש. ברצף. קונספט מהפכני, אבל אולי שווה לנסות.
מתפרסם בשיתוף חברת מובילאיי
לפנייה לכתב/ת 
