האכלתי אותו בפירורים והוא התאהב בי יותר
אני חייבת לשחרר כבר את הידיד, להפסיק ליהנות מהחיזור, מתשומת הלב ומזה שאני בלתי מושגת. או בקיצור, להפסיק לשחק עם הרגשות שלו בזמן שאני משחקת בביצים של גבר אחר
"אני פשוט מתגעגע אליך", הוא ניסה להסביר בשיחת הטלפון שנמשכה דקות ספורות, אך הרגישה ארוכה כמו מסטיק שנמתח ויצא לו הטעם. כבר הסברתי לו שאני לא מעוניינת לתת יותר ממה שאני נותנת בקשר הזה. שזה די מעט, אבל זה המקסימום שלי. אני מכירה אותו שנים. זה התחיל כסטוץ. בזמנו רציתי יותר מסטוץ אז אזרתי אומץ מוגזם, והצעתי לו לצאת איתי. "החיים שלי עמוסים מדי לקשר", הוא קשקש במקום לומר את האמת – "אני רוצה להמשיך לזיין".
כידוע, חיינו הם גלגל, חלפו השנים והוא חזר לחיי. הם תמיד חוזרים. הפעם גם יצאנו אבל הוא לא שמר על הלהבה. וכך, כל כמה חודשים, לפעמים שנה, טלפון ופגישה. בין פגישה לפגישה הוא שמר על מרחק בטוח, ואני התקררתי עד שכביתי לגמרי והאמון בו הלך לי לאיבוד. "אני יודע איך זה כשאני מאוהב, אני פשוט לא מרגיש כך איתך", הוא אמר באחד הסיבובים כשהגזים עם הכנות. בפעם אחרת סיפר לי שבדיוק יצא שבור לב מאיזה קשר.
היה לי קשה לשמוע שהוא מאוהב במישהי אחרת, ואז נזכרתי שעוד לא הספקתי לפתח כלפיו רגשות בכלל, וזה רק האגו שלי שמשחק אותה נעלב. על תקן הידידה שמרתי את הקשר הזה על אש קטנה לעת צרה, כדי שיהיה אצל מי למצוא נחמה במרחק נגיעה אם היזיז הקבוע שלי לא יהיה בסביבה או יסתובב סביב מישהי אחרת חלילה. כזכור, חיינו הם גלגל ופתאום הגלגל הסתובב לו ובזמן שלי היה ברור שיש גבר אחר שאני רוצה לתפוס כבן זוג, הידיד התחיל לרצות יותר. דפוס קלאסי של יחסים דפוקים. הבנתי שבזמן שהאכלתי אותו בפירורים, התיאבון אצלו הלך וגדל. אנחנו כבר לא באותו קצב. ככל שהוא מתקרב אני מתרחקת, וככל שהוא רוצה ממני יותר אני נרתעת. עכשיו כבר לא מתחשק לי להיפגש איתו יותר כדי לא ליצור אצלו ציפיות מוגזמות. לפעמים ממש בא לי לומר לו שהוא עושה טעות אחר טעות ושאסור ככה ללחוץ.
מאז שהתגרשתי אני דורשת מעצמי רמת דיוק מקסימלית ובוחרת כל גבר בפינצטה. אין מקום לטעויות. הידיד עומד בחלק מדרישות הבסיס שלי - מרגיע לדבר איתו וגם נעים לשתוק לידו. רק בדרישה העיקרית הוא לא עומד – אני מבקשת לעצמי גבר שאני לא אעמוד בפניו, בדיוק כמו היזיז הארור שרק מלשמוע את קולו, אני נרטבת כמו בתולה שצופה בפורנו. בפחות מזה אני לא מוכנה לוותר על החופש שלי. זה אומר שאני לא רוצה זוגיות בכל מחיר, וזוגיות שגובה ממני מחיר של ויתור על היזיז היא עם כל הכבוד, זוגיות במחיר מופקע.
"אני לא מסוגלת לקחת את הקשר איתך צעד אחד קדימה", הסברתי לידיד. לעזאזל, אני נשמעת בדיוק כמו היזיז הזה שלא רוצה מחויבות כי השוק מלא מכל הבא ליד והוא לא מוכן לעצור פה, בדוכן העגבניות שלי, כשזו בדיוק עונת הפסיפלורה או אפילו הגויאבות. סוף-סוף קיבלתי תמונת ראי לקשר עם כריסטיאן גריי שלי, שם אני רגילה להיות זו שרוצה יותר. הרי עם אותו אומץ מוגזם ששמור לטיפשות בלבד, אמרתי לו שאני רוצה זוגיות רק כדי לשמוע סירוב. ופתאום אני בצד שרוצה פחות. מי היה מאמין שאני אהיה זו שאאכיל מישהו אחר בפירורים?
עם זאת, ברור לי שקיבלתי מתנה נדירה - להיכנס לראשו של היזיז. אני כמו זבוב על הקיר בדירת הרווקים המוזנחת שלו, יודעת עכשיו איך הוא מרגיש כשאני מנסה לטפטף זוגיות לקשר בינינו. כמו בצילום רנטגן אני רואה לו. רואה כמה זה מלחיץ, אפילו מעיק, כשמישהו רוצה ממך יותר משאתה מוכן לתת. על בשרי הרגשתי איך זה סוגר עליי, ואיך אני הופכת אדישה ונסגרת בעצמי. "עכשיו, כשהכול ברור וגלוי, אפשר בכל זאת להיפגש?", הידיד שאל אותי. "אפילו טנטטיבית". הוא יודע עם מי יש לו עסק, גם לפגישה אני לא מתחייבת.
לעזאזל, אני מרגישה ממש סדיסטית. מנחמת את עצמי בזה שהוא מבוגר אחראי שנשאר איתי בקשר בעיניים פקוחות. אבל זו נחמה שלא מחזיקה מים. הוא מאוהב ועל כן העיניים שלו עצומות לרווחה. מכאיב לי להסתכל במראה שהוא שם לי מול העיניים, ולגלות שבקשר עם היזיז אני המזוכיסטית והוא הסדיסט. אפשר לחשוב שממש נועדנו האחד לשנייה. אין לי ספק שבמשולש הרומנטי הזה אצטרך להיות המבוגר האחראי ולשחרר את אחד משניהם, אולי בעצם את שניהם ביחד.
אני חייבת לשחרר כבר את הידיד, להפסיק ליהנות מהחיזור, מתשומת הלב ומזה שאני בלתי מושגת. או בקיצור, להפסיק לשחק עם הרגשות שלו בזמן שאני משחקת בביצים של גבר אחר. זה לא הוגן גם אם אני רוצה להחזיר לו על פשעי העבר כלפיי, על כל הפעמים שהוא בעצמו נעלם. בינתיים אני משחררת את הרצון שלי שהיזיז יזוז לקראתי. הוא לא רוצה אותי, לא כמו שאני רוצה אותו, והיום אני מבינה את זה היטב. אין מה לעשות, אני פוסקת בהשלמה של נידון למוות שמקבל על עצמו את גזר הדין בהכנעה. פערים ברצונות זה סיפור טראגי אכזר.
