אתם לא מפחידים אותנו ומחר נצעד יחד בירושלים
סיימנו לוותר. סיימנו לחכות שמישהו "ייתן" לנו את הזכויות שלנו כאילו שאנחנו מבקשים יחס מועדף, כאילו שהזכות של אישה טרנסית לחיות בביטחון ובכבוד, או של שתי אמהות לגדל את ילדן המשותף בלי שיחשדו בהן שהן סוחרות ילדים, זה משהו "מוגזם". אנחנו לא יכולים להישאר נחמדים כי מדובר בחיים שלנו. אנחנו לא רוצות להיות נחמדות יותר כי הנחמדות הזאת הביאה אותנו לאיפה שאנחנו היום. טור אורח
אני אתחיל מהסוף - אם אתם מאמינים ומאמינות בחופש ושוויון, אתם צריכים וצריכות להגיע למצעד הגאווה בירושלים מחר. לא משנה לאיזו מפלגה הצבעתם בבחירות, לא משנה לאיזו תצביעו, אם זכויות אדם הן חלק מסולם הערכים שלכם, אתם צריכים להיות שם.
לפני שבועיים יצאנו למחאה. לראשונה בהיסטוריה העולמית, חברי וחברות קהילת הלהט"ב הכריזו על שביתה. צעקנו, מחינו, הפגנו, חסמנו כבישים, הבאנו עשרות אלפי בני אדם להפגין איתנו בתחנה המרכזית בתל אביב ובכיכר רבין. הגשנו את הדרישות הברורות שלנו לשינוי. ועכשיו, שבועיים אחר כך, אנחנו מתחילים להרגיש את תגובת הנגד - והיא חריפה ואלימה משהכרנו. רבנים, חברי כנסת, פעילי ימין קיצוני, כולם זועמים על הכוח שהפגנו ועל התמיכה שקיבלנו. המחאה שלנו מפחידה אותם ומזכירה להם שאנחנו פה ושאנחנו לא מתכוונים לוותר על הזכויות שלנו.
את דרכי כפעיל להט"ב התחלתי בירושלים. בזמן שאני רק יצאתי מהארון, חרדים ואנשי ימין קיצוני הבעירו את העיר במחאה על המצעד, שנה בלבד אחרי שישי שליסל ניסה לרצוח שלושה בני אדם במצעד. מאז הספקתי להיות דובר המצעד, להתנדב בשורת ארגוני זכויות להט"ב ואפילו לעשות לובינג בכנסת למען שוויון אזרחי. לצערי, 12 שנים מאוחר יותר אנחנו נמצאים כמעט באותו מקום. לפני שלוש שנים שליסל שוב ניסה את מזלו, רק שהפעם הוא הצליח. לפני שבועיים נדקרה אישה טרנסית בדירתה בתל אביב. וזאת רק האלימות הפיזית - את ההתעמרות של משרדי הממשלה בהורים להט"בים, את הקללות שלהט"בים שומעים ברחוב, את התגובות האכזריות ברשת - את אלה אני אפילו לא יכול לספור.
עוד בנושא:
נושאי הדגל: האנשים שמאחורי המאבקים הבולטים של קהילת הלהט"ב
בגלל כל אלו יצאנו למחאה ובגלל כל אלו נצעד מחר בירושלים, מקום מושבה של כנסת שמחוקקת חוקים הומופובים וראש הממשלה שהיה יכול לעשות היסטוריה בזכויות הלהט"ב בישראל, אבל הוזעק במיוחד מביתו כדי לדאוג שזה לא יקרה. תבינו, זה לא רק הפונדקאות. החוק הזה הוא רק הסימפטום. זאת האלימות הטרנספובית, היחס של משרד הפנים להורות להט"בית, וכן, גם העובדה שבשנת 2018 נחקק חוק שמשמיט, בכוונה תחילה, גברים הומואים.
אנחנו סיימנו לוותר. סיימנו לחכות שמישהו "ייתן" לנו את הזכויות שלנו, כאילו שאנחנו מבקשים יחס מועדף, כאילו שהזכות של אישה טרנסית לחיות בביטחון ובכבוד, או של שתי אמהות לגדל את ילדן המשותף בלי שיחשדו בהן שהן סוחרות ילדים, זה משהו "מוגזם". אנחנו לא יכולים להישאר נחמדים כי מדובר בחיים שלנו. אנחנו לא רוצות להיות נחמדות יותר כי הנחמדות הזאת הביאה אותנו לאיפה שאנחנו היום. אני לא זוכר את אחותי הגדולה, הטרוסקסואלית בעוונותיה, שואלת כמעט שמונה מיליון אנשים אם זה בסדר שיהיו לה ילדים. אני לא מכיר מישהו שהיה שמח לשמוע ש"המצב טוב כי רק 40% מהנשאלים לא סובלים אתכם", שזאת הדרך היותר מדויקת להסתכל על סקרים שמראים "תמיכה" בעצם קיומי בעולם.
האם הייתם מוכנים להגיע למקום עבודה חדש ולתהות אילו ארבעה אנשים מתוך העשרה במחלקה שלכם מתעבים אתכם עוד לפני שפתחתם בכלל את הפה? אני לא מכיר אישה שרצתה לנשק את הגבר עמו היא יצאה לדייט אבל העדיפה לעשות את זה בבית "כדי שלא יראו", אבל אני מכיר הרבה לסביות שכן. אני גם לא מכיר זוגות של אבות ואמהות שלקחו את הילד לגן השעשועים ונפרדו בנשיקה כשהאם הלכה לעבודה, רק כדי לשמוע מישהו בצד רוטן "אל תעשו את זה פה, הילדים לא צריכים לראות את זה", אבל כן מכיר זוגות של הומואים שכן.
אף פעם לא שמעתי על ילד ששלחו אותו לטיפול נפשי אצל רב בגלל שהוא שיחק בטרקטור, אבל שמעתי על ילדים ששלחו אותם לרב כי הם שיחקו בבובות - חלקם לא משחק היום בכלום כי הטיפול דחף אותם מעבר לקצה. ואנחנו אומרים וצועקים את זה כבר שנים, בזמן שבכנסת ובממשלה יושבים גברים ונשים חנוטים בחליפות שיכולים להשפיע על זה ולמנוע את זה ובכל זאת בוחרים שלא לעשות כלום. הם נאלמים דום במקרה הטוב ומצביעים נגדנו במקרה הרע.
יש לנו שרה לשוויון חברתי שלא פצתה פה בנושא מעולם. יש לנו ראש ממשלה שמסתובב בעולם ומתפאר בקהילה הגאה בישראל אבל מצביע נגדה. יש לנו שרת תרבות שמוחה על כל אמירה קטנה וקיקיונית נגדה, אבל לא מקדישה מילה להסתה להט"בופובית של רבנים. או שר אוצר שאחראי על הכסף שלנו אבל עניין פעוט כמו "שוויון" התפספס לו.
נראה שהמחאה הזאת גרמה להרבה אנשים, חברי וחברות הקהילה, תומכים ואפילו לא מעט אנשים שהיו אדישים, להבין שאי-השוויון הזה שאנחנו סובלים ממנו הוא מכוון. שהוא נועד לפגוע בנו במחשבה שאולי "נשתנה", או סתם מתוך רצון לדכא אותנו ואת הדרישה ה"מגוחכת" הזאת לשוויון זכויות.
תבינו - אנחנו פיילוט. פיילוט לאיך אפשר לקחת קבוצה של אזרחים ולהשאיר אותה במעמד נמוך תוך הבטחות שווא לשינוי. היום זה אנחנו, אבל אם זה יצליח, זה ישוכפל שוב ושוב, אולי גם נגדכם. אסיים בכמה שורות לרבנים ולשונאים האחרים: אתם לא תנצחו. אתם לא תנצחו כי אנחנו מדליקים עוד ועוד אורות נגד החושך שלכם ומאירים כל פינה.
אתם לא מפחידים אותנו, אתם לא מאיימים עלינו וככל שתענונו כן נרבה ונפרוץ ונביא עוד ועוד אור לאנשים שאותם אתם מדכאים. כי "ואהבת לרעך כמוך" זאת התורה כולה על רגל אחת. אז בואו, אפילו שחמישי אחרי הצהריים זה לא נוח, אפילו שירושלים זה קצת רחוק. אם זכויות אדם ושוויון חשובות לכם, בואו. נתראה שם.
עמית לב ברינקר הוא דובר הבית הפתוח לשעבר ופעיל להט"ב
לאיוונט של מצעד הגאווה בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
