המילים כואבות, אז נשים את הערבייה בכלא

טוב עשה ביהמ"ש שגזר מאסר על דארין טאטור, שכתבה על כאבם של 2 מיליון פלסטינים. כך נוכל לשמוע רק מילים נכונות, טהורות, שאישרנו

צור שיזףפורסם: 01.08.18 , 10:36

דארין טאטור משוררת ערבייה מוסלמית הסתה ל אלימות תמיכה ב ארגון טרור (צילום: רויטרס)

דארין טאטור (צילום: רויטרס)

מה שמותר לפוליטיקאי אסור למשורר.

אסור לו לשקר. אסור לו להסית. ואסור לו לא לומר את האמת. הפוך מהפוליטיקאי, שאם יאמר אמת לא יוכל להיות פוליטיקאי.

ואסור לו, בכל חומרת הדין, לומר את האמת על מקור הצער. על מקור הכאב והסבל. לפוליטיקאי מותר לומר את השקר על מקור הצער והסבל. זו לא שירה. זו פוליטיקה.

והכי נורא הוא משורר שכותב שיר פוליטי. גם אסור לו וגם הוא דורך ברגל גסה במגרש השייך לגסי הלב שלהם מותר הכול. למורמים מעם. כי מה הם משוררים אם אנחנו לא יכולים להכתיב להם מה לא לכתוב?

ולפיכך, משפטו הפלילי של המשורר הוא על הדברים שהוא גוזל מהפוליטיקאי, או שהפוליטיקאי לא יכול לעשותם. משורר נשפט על הדברים שהרהיב בנפשו לחמוס מהפוליטיקאי.

ובית המשפט, שהוא רגלה האמצעית של הדמוקרטיה, שמשמאלה עומדת הכנסת המחוקקת, ומימינה המשטרה המבצעת, אותו בית משפט לא ייתן שיפגעו בזכויות הכנסת. פני הארץ כפני שופטיה, שריה ושוטריה.

משוררת צעירה נשפטה על הסתה. היא קראה להתקוממות. לעמידה בקומה זקופה נגד טנק ומסתערב ומתנחל. הנפלא בתוך הדבר הזה הוא שבית המשפט של מדינת ישראל הצליח לקבוע בבת אחת שדארין טאטור היא משוררת, שהיא ישראלית, שייתכן שיש לדבריה השפעה ושיש כיבוש. שירה היא דבר מסוכן. פוליטי. והמשוררת, אל תביטו בה ככה – כזאת שאין לה עוזרים פרלמנטרים, טרולים, משרד לענייני סייבר, תקציבים ויכולות. כל אלה לא שקולים כנגד מילה אחת כואבת של המשוררת. אויבת המדינה.

ואיפה הם גבולות השירה? ומה הם גבולות חופש הדיבור? בשביל זה יש בית משפט. הכול שפיט. לפוליטיקאים מותר הכול. כל דבר שקר, תועבה והסתה. ולמשוררים לא. כי לשירה יש כללים.

צודק בית המשפט החכם והנאור שמילותיו שקולות: מסוכנת השירה. היא חודרת ללב. מתוחכמת. תקראו את שירה של טאטור - לא את התרגום העילג של התביעה, אלא את התרגום היפה של ההגנה. תקשיבו לצער ולכאב ותבינו כמה צודק בית המשפט בסוגרו את המשוררת ובמונעו ממנה לכתוב מילים נוראות.

כי יודע בית המשפט את המסוכן מכול. את המילה. כי לא ראשית מעשה במחשבה תחילה, אלא המילה. המילה! האל"ף שמחק המהר"ל מפראג מהמילה "אמת" במצחו של הגולם. ומת.

מחקנו.

כיבוש – מחקנו.

שני מיליון אנשים מחוסרי זכויות, מבותרי שטח, חסרי מים ובלי חשמל כלואים ועייפים - מחקנו.

קולו של המיואש, נהמתו הכלואה מפחידה את הסוהר. הרעש העולה ממעמקי האדמה, מתחת לקרום הדק שהשירה יכולה לבקע במילותיה.

כאב המילה הוא הנורא מכל. טוב עשה בית המשפט שסתם את פיה של המשוררת. שלא נשמע. נרחיק את המשוררת אל הכלא על מנת שתלמד את הלקח ולא תגיד את אשר על לבה. שלא נראה. נשחרר את לבנו. נשמע רק מילים נכונות, טהורות, שאישרנו. לא נשמע צעקות, לא נקשיב לבכי, לא להמיית לבבות קרועים.

המשוררת, שלה יש רק מילה, שאין לה קהל, שאין לה מפלגה או מושג מי שמע ומה חושבים עליה ומי הושפע. אותה ניכלא.

איזה משפט נפלא. שירה.