אני ובן זוגי עברנו לקיבוץ, ולא כדי להתרבות
ברור שיש מי שסבר שהמעבר מרמז על תוכניותיי להתרבות. הרי כשמציבים במשוואה את המעבר יחד עם הסטטוס המשפחתי והגיל, מחברים את הערכים יחד ומעלים בחזקת מדינה מעודדת ילודה, מקבלים תשובה הכוללת קרייבינג למאכלים משונים באמצע הלילה. אבל לא עברתי לקיבוץ במטרה להתרבות. וטוב שכך, כי בשביל למצוא מאכלים משונים באמצע הלילה אצטרך לנסוע עד לתל אביב
לו הייתם שואלים את הסובבים אותי, אי שם לפני שנה, מהו התרחיש המופרך ביותר שניתן להעלות על הדעת בקשר אליי, כנראה שאף אחת לא הייתה מציינת מעבר לקיבוץ. לא משום שהתרחיש אינו מופרך, אלא משום שהוא מופרך עד כדי שלא ניתן היה לדמיינו. לאורך 15 השנים בהן גרתי בתל אביב מעולם לא ראיתי את תל אביב כתחנת מעבר. עבורי היא לא הייתה מקום לעצירה לצורך תדלוק והצטיידות ב"ילו" של הגשמת החלום הבורגני הכולל בתוכו רכישת השכלה, מקצוע, בן זוג לחיים, בית משותף עם הבנק ו-2.4 ילדים שהפכו ל-3.1 (כי אם כבר חולמים, אז למה לא לחלום בגדול).
איפשהו בדרך, בין מציאת בן זוג לעשיית 3.1 ילדים, עזבו אנשים רבים את תל אביב. מי משום שנסתיים חלקה של העיר בתוכנית החיים שלו המשורטטת כהלכה (בכל זאת, בתל אביב מבינים דבר או שניים בבנייה של מגדלים), ומי משום שנתגלה לו כי השאיפה לממש את התוכנית בעיר יקרה כמו תל אביב, כמוה כבנייה של מגדלים באוויר. באשר אליי, אינני נמנית על אלו התופסים את תל אביב מלכתחילה כתחנה זמנית בדרך לזוגיות ולילדים, וגם לא על הרואים בארעיות כגזירת גורל חיצונית. עבורי תל אביב היא הבית, ובכל זאת בחרתי לעזוב את תל אביב ולעבור לקיבוץ.
על אף שסביבתי לא העיזה לפצות פה בנושא, אין לי ספק שהיה מי שסבר או סברה שהמעבר מרמז על תוכניותיי להתרבות. ובסך הכול, אי אפשר להאשים אותם. הרי כשמציבים במשוואה את המעבר מהעיר לקיבוץ יחד עם הסטטוס המשפחתי (נשואה) והגיל (מספיק מבוגרת בשביל לומר משפט ארכאי כמו "ליידי אמיתית אינה חושפת את גילה"), מחברים את הערכים יחד ומעלים בחזקת מדינה מעודדת ילודה, מקבלים תשובה אפשרית אחת ויחידה והיא כוללת קרייבינג למאכלים משונים באמצע הלילה. אבל לא, לא עברתי לקיבוץ במטרה להתרבות. וטוב שכך, כי בשביל למצוא מאכלים משונים באמצע הלילה אצטרך לנסוע עד לתל אביב.
"אין לכם ילדים עדיין?"
ההתייחסות היחידה שכן קיבלתי לנושא הייתה בפגישה עם בעלת דירה שביקשנו לשכור. "אין לכם ילדים עדיין?", שאלה ומילתה האחרונה ריחפה באוויר עד כי נדמה לרגע שהזמן קפא. המזל הוא שהיא המשיכה: "זה מצוין. זה מצוין לנו". כמי שחדשה עם הלכות הקיבוץ, הופתעתי לטובה מכך שאיש מן החברים לא ניסה לחטט בענייננו ולחדור לפרטיותנו באמצעות שאלות כמו מדוע אין לנו ילדים עדיין. "אל תדאגי", ביארה עבורי את הנושא חברה שגדלה בקיבוץ. "הם מדברים עליך, פשוט לא בפניך".
ההתחלה, כמו כל ההתחלות, דרשה הסתגלות. לאחר הכול, מדובר על האמ-אמא (וסליחה על בחירת המילים) של העירוניות שעושה את צעדיה הראשונים וההססנים בכפר הרחוק. עד כמה רחוק? תזמנתי פעם את זמן הנסיעה מתל אביב לקיבוץ, ומצאתי שהדרך ארכה לי חצי שעה ועשרים שנה אחורה. אבל חיש מהר התחברתי אל האדמה, החי והצומח כמו ילדת טבע מבטן ומלידה. אני? תל אביבית? מה פתאום. אני והטבע חד הם. עד כמה חד הם? יש להקה של תנים בקיבוץ, כך השווצתי בפני כל מי שרצה לשמוע. "תנוחי", הגיב חבר. "יש תנים גם ברמת גן".
חלק מההסתגלות שנדרשה הייתה גם בתחום הזוגי. חרף ההבטחות לעצמי כי המעבר לא ישנה דבר, שנמשיך לבלות בעיר ולראות את החברים כבעבר, הרי שבפועל מצאנו את עצמנו מבודדים מן העולם. נכון שזה לא סיפור להיכנס לאוטו ולנסוע לתל אביב, אבל איך מתרוממים מהספה בשביל להגיע לרכב? כך שיוצא לנו לבלות זמן רב ביחד, רק הוא ואני. מחד, שפע הזדמנויות לזמן איכות זוגי.
מאידך, שפע הזדמנויות לעלות על העצבים האחת של השני. בתיאוריה אנחנו הולכים שלובי ידיים בטבע אל עבר השקיעה, בעודנו מתפעלים מיופיו של העולם וזה של זאת. בפועל אנו בעיקר יוצאים מהבית עם טרנינג מהוה שעליו כתמי טחינה מהארוחה של שישי, ולא משנה שהיום כבר שלישי, שערנו סתור מהרוח, אבל בעיקר בגלל שלא הסתרקנו, ואנו עורכים ביחד טיול רומנטי עד לכלבו של הקיבוץ.
שנה לתוך המעבר לקיבוץ ואני חושבת שהבנתי את הבעיה המרכזית הטמונה בזמן זוגי אקסקלוסיבי ואינטנסיבי - הבעיה היא שבוקר אחד אתם קמים ומוצאים את עצמכם במין מעגל סגור שמזין את עצמו בעוד ועוד מאותו הדבר, גם בחללים הריקים, עד שבסופו של דבר אינו מפרה אף אחד מהצדדים. ההסתמכות הכמעט בלעדית זה על זו משמשת כתזכורת לפרט הטריוויאלי שבן זוג אינו יכול לספק עבורך את כל הצרכים, וגם אינו אמור.
הזרקור הזה מאיר עבורי גם את ההבנה כמה חשוב לראות זה את זו דרך עיניהם של אחרים משמעותיים. לצפות באחרים צוחקים מבדיחותיו, מרותקים לסיפוריו ובעיקר חשים אהובים על ידו. עיניהם משקפות את מה שלעולם לא יילקח כמובן מאליו, גם כשעיניך רואות רק את כתם הטחינה.
חלק מהמכנה המשותף בין בני זוג בוודאי נובע מההתייחסות המשותפת שלהם כלפי סביבתם. בלעדיה ילכו ויצטמצמו נושאי השיחה שלהם לכדי מזג האוויר (או ג'ל להסרת כתמים), עד שלא תהיה להם ברירה אלא להפוך להורים בכדי למצוא נושאים חדשים לשיחה. וכשחושבים על זה, אולי הבנתי לגמרי לא נכון את כיוון הסיבתיות, ואנשים לא עוברים לכפר כדי להוליד ולגדל ילדים, כמו שהם מולידים ומגדלים ילדים בגלל שהם עברו לכפר.
