תרמת זרע לפני 40 שנה? אתה כבר לא אנונימי
במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה נכנס לתוקף חוק שלפיו גם מי שתרמו זרע לפני עשרות שנים והובטח להם שיישארו אנונימיים - לא יוכלו עוד להסתתר. גברים שבצעירותם תרמו זרע והיום הם כבר סבים לנכדים, מקבלים לפתע מכתבים: "היי פיטר, זאת הבת שלך. ויש עוד 15 כמוני"
עבור פיטר פיקוק, הגורל הגיע בצורת מכתב רשום. לפחות בתחילה נראה המכתב הזה מאכזב. פיקוק, סב אוסטרלי ושוטר בגמלאות, ניגש לבית הדואר בציפייה לקבל חבילה ובה ז'קט גדול ופרוותי שהזמין באינטרנט, ולכן אין פלא שלא התלהב יתר על המידה כשנאלץ להסתפק במכתב. בדרכו חזרה למכונית הוא קרע את המעטפה, ואז נעצר וקפא במקומו.
עוד סיפורים מרתקים בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
"מר פיקוק היקר", היה כתוב במכתב. "הרשות לטיפולי פוריות של מדינת ויקטוריה (VARTA) קיבלה פנייה אישית שעשויה להיות קשורה אליך ועשויה גם שלא להיות קשורה אליך. העניין נוגע לרישומים הנוגעים לפרויקט שבו ייתכן כי השתתפת במוסד הנסיך הנרי". הנסיך הנרי? המרפאה שבה תרם זרע לפני כמעט 40 שנה? יכולה להיות רק סיבה אחת למכתב כזה, חשב לעצמו. מישהו בא לאוויר העולם באמצעות תרומת הזרע שלו.
הראש שלו רץ. איך לעזאזל יספר על זה לכולם? כיצד יבשר על כך לשתי בנותיו, שהן כבר בגירות? ואיך בכלל יכול היה האדם הזה לדעת מיהו? הרי הבטיחו לו שהתרומה שלו תהיה אנונימית.
במשך עשרות שנים היא אכן הייתה אנונימית, אבל רק עד שמדינת ויקטוריה, אחת ממדינות המחוז של אוסטרליה, אישרה חוק המבטל רטרואקטיבית את האנונימיות של תורמי הזרע והביציות. כעת יש לצאצאיהם זכות משפטית לדעת מיהם התורמים.
זו הסיבה לכך ששבועות אחרי שקיבל את המכתב הזה מצא עצמו פיקוק בוהה בתמונה של אישה בשם ג'יפסי דיימונד. פניה היו דומים כל כך לשלו עד שהוא הרגיש חיבור מיידי, כמעט בלתי ניתן להכלה. הוא בהה בפליאה בעיני השקד הכהות שלה. עיניו שלו. "אלוהים אדירים, הבטתי בתמונה וחשבתי 'שכה אחיה, אני לא יכול להתכחש לילדה הזאת'", הוא מספר. "היא הייתה הילדה שלי מהרגע הראשון".
געגועי פנטום
סוכנות VARTA ניצבת במוקד חוק זהות התורמים של מדינת ויקטוריה, חוק שנדון לעומקו, לאורכו ולרוחבו במשך שנים לפני שנכנס לתוקף בשנת 2017. הסוכנות מחזיקה ברישום של תורמים, צאצאים והורים – ומייעצת להם לאורך התהליך הסבוך.
החוק נולד בעקבות דרישתם של ילדי תרומות – אנשים שחייהם החלו במעבדה בעידן שבו תעשיית תרומות הזרע והביציות הייתה אפופת חשאיות. רבים מהילדים שנולדו כך השותקקו להשלים את הפאזל ולהבין בשלמותה את זהותם. קרי פברטו, אוסטרלית שבאה לעולם בעזרת תרומה שכזו, מספרת למשל כי את ההשתוקקות שלה למצוא את תורם הזרע יכולה לתאר באופן הטוב ביותר היא המילה הוולשית hiraeth, שפירושה – פחות או יותר – געגועים עזים למקום שמעולם לא היית בו, געגוע למשהו שמעולם לא היה לך.
עם השנים גברה ההכרה בזכויותיהם של הילדים האלה ממש כמו ההכרה בכך שלילדים מאומצים יש הזכות לדעת מיהם הוריהם הביולוגיים. כמה מדינות, בהן אוסטרליה, אסרו בשנים האחרונות לתרום זרע או ביצית באופן אנונימי, אבל מדינת ויקטוריה הלכה צעד אחד רחוק יותר: היא שטח השיפוט השני בלבד בעולם שמחיל את החוק הזה גם על תורמי העבר – ושולל מהם את האנונימיות שהובטחה להם. שווייץ הייתה הראשונה לעשות זאת, אי שם ב-2001, אלא ששם רבים מרישומי התורמים הושמדו.
הצד השני של הסיפור הוא כמובן אותן החתיכות שחסרות בפאזל: כ-2,000 תורמים שלהם הובטח כי יישארו בעילום שם. עם זאת, ראוי לציין כי לפי החוק החדש לתורמים עדיין יש הזכות לדרוש שצאצאיהם לא ייצרו קשר איתם. צאצא שיפר איסור ליצור קשר יוכל להיקנס ב-7,900 דולר אוסטרלי (כ-6,000 דולר אמריקני).
יש מי שהחוק עורר את זעמם. איאן מוריסון למשל תרם זרע בשנת 1976 – והתנאי שלו לכך היה אז שיישאר בעילום שם. העובדה שההבטחה שקיבל אז מופרת כעת מכעיסה אותו: הוא תמיד האמין שחוזה הוא חוזה. חוץ מזה, הוא מודאג מהאפשרות שילדים המחפשים את התורמים שבעזרתם באו לעולם אינם חושבים על כך שייתכן שהם גורמים צער להורים שגידלו אותם. "אם הם מצפים לקבל שתי משפחות גדולות ומאושרות – זה לא הולך לקרות", הוא אומר. "החיים לא עובדים ככה. זה לא שלהכול הולך להיות סוף טוב".
תנו לי לדעת מי אני לפני שאמות
האמת על מוצאה של ג'יפסי דיימונד נחשפה ביום הלווייתו של סבא שלה. הוריה נפרדו, והעצבים של כולם היו רופפים. דיימונד, בת 21 אז, עמדה במטבח עם אמה, סוּ, כשהמילים נפלטו. "אני צריכה לספר לך משהו", אמרה לפתע סו. "אבא שלך הוא לא אביך הביולוגי". דיימונד הייתה המומה. "היה בלגן?", שאלה. "לא", השיבה האם. "הייתה תרומת זרע".
דיימונד הייתה הרוסה. שום דבר בילדותה המאושרת לחופי מדינת ויקטוריה לא נראה אי פעם שלא כשורה. היא העריצה את אבא שלה. עכשיו היא שומעת שכדי להביא לעולם אותה ואת אחיה עשו הוריה שימוש בזרע של תורם. במשך זמן מה היא התקשתה להשלים עם המידע החדש על מי שהיא, אבל עם הזמן החלה לבעור בה הסקרנות לדעת מניין באה, במיוחד אחרי שילדה בעצמה את שני בניה וביקשה לדעת יותר על ההיסטוריה הרפואית של משפחתה. היא מילאה טפסים שבהם ביקשה פרטים שייתכן כי הרשויות יוכלו לספק לה, אבל מסיבות משפטיות היא קיבלה גישה רק למידע מועט.
כל זה החל להשתנות בזכות פעילותה של נרל גרץ', שבאה לעולם מתרומת זרע. בגיל 28 היא אובחנה כסובלת מסרטן מעי מתקדם, שהרקע שלו כנראה תורשתי. ברישומים שאליהם הייתה לה גישה גילתה גרץ' כי עוד שמונה ילדים באו לאוויר העולם מתרומתו של אותו תורם זרע שאפשר את הולדתה, וכעת הייתה נחושה לגלות מי האיש שנתן לה חיים לפני שתמות. היא רצתה גם להזהיר אותו ואת שאר צאצאיו כי ייתכן שהם נושאים גן קטלני. במסגרת מאבקה הגיעה גרץ' ב-2011 לוועדה הממשלתית לרפורמה בחוק, ועדותה שם העלתה דמעות בעיניהם של חברי הפרלמנט. "ממש חשוב לי עכשיו לדעת מי המשפחה הביולוגית שלי מצד אבא", הסבירה גרץ' לוועדה. "אני רוצה להיות מסוגלת לומר שאני באמת יודעת מי אני לפני שאמות".
כל חמשת חברי הוועדה התנגדו תחילה להצעה לשנות את החוק, אבל כל אחד מהחברים שינה בסופו של דבר את דעתו. יו"ר הוועדה דאז, קלם ניוטון-בראון, סיפר כי החל בהדרגה לראות בגרץ' מעין תוצר לוואי נשכח של ניסוי מדעי שבו השמחה שביצירת חיים חדשים האפילה על המחיר הנסתר מהעין. ההנחה הייתה שגרץ' תמות הרבה לפני שהחוק יעבור בפרלמנט, ולכן ראש ממשלת ויקטוריה התערב – ושמו של תורם הזרע שממנו נולדה גרץ' נחשף: ריי טונה. כשטונה פגש את גרץ' הוא חש מיד אהבה גדולה. "הרגשתי שמשהו קרה בלב, זה נמשך וזו הייתה פשוט אהבת אב טהורה, בלי תנאים. היא פשוט זרמה ממני החוצה אליה. על המקום ידעתי שאני מוכן לעשות הכול בשבילה – מהרגע שפגשתי אותה". היא קראה לו "פאפא ריי". שישה שבועות אחר כך הלכה לעולמה.
עוד ארבע שנים עברו עד שהחוק החדש נכנס לתוקף. במשך הזמן הזה קיבלה דיימונד מ-VARTA כמה פרטים על התורם שמזרעו נולדה. היא ידעה שהוא נולד ב-1949 ושיש לו שיער חום – אבל את שמו לא ידעה. בשלב הזה שכנעה את עצמה שהוא מת. ואז, יום אחד באפריל 2017, צלצל הטלפון שלה. זו הייתה קייט בּוֹרן, יועצת ב-VARTA. "את יושבת?", שאלה אותה בורן. "הרגע סיימתי שיחת טלפון עם התורם שלך".
10$ למנה: "המקדחה הייתה רק בונוס"
פיקוק הזיע. שבוע עבר מאז שקיבל את המכתב, ועכשיו הוא מצא עצמו יושב חרד במשרד של VARTA מול בורן. הוא הסיר את הז'קט שלו וניסה להירגע. בורן הסבירה לו שאישה שנולדה מתרומת הזרע שלו ביקשה לקבל את שמו – וגם תקבל אותו. עם זאת הודיעה לו כי יש לו הזכות להחליט אם יותר לה ליצור קשר איתו או לא. לפיקוק לא היה מושג אם במקרה שישיב בחיוב – חייו השקטים ישתנו. באותה עת היה בן 68, גרוש כבר שנים רבות, וחי בפרבר שקט של מלבורן. שמונה שנים לפני כן, בשעה ששיחק סוליטייר, עבר אירוע מוחי, וההתרחשות הזו שינתה את הדרך שבה הוא מסתכל על החיים: עכשיו כשעניינים משתבשים – הוא מסתכל על חצי הכוס המלא.
הכעס הראשוני שהרגיש בעקבות המכתב פינה אט-אט את מקומו לסקרנות. חוץ מזה, הוא הגיע למסקנה שלאישה הזו יש זכות לדעת את ההיסטוריה הרפואית של משפחתה. בסופו של דבר הסכים להתכתב איתה באי-מייל. זמן קצר אחרי שעזב את המשרד התקשרה בורן לדיימונד כדי לספר לה על ההתפתחויות – ולמסור לה את שמו. בורן יעצה לה להתקדם לאט והזהירה אותה שלא לחפש אותו מיד בגוגל.
"ברור", השיבה דיימונד – ובעוד בורן מדברת הקלידה בגוגל "פיטר פיקוק". היא מצאה את עמוד הפייסבוק שלו. הנה היא: תמונת אביה הביולוגי לוגם בהנאה כוס של יין אדום, המשקה האהוב עליה. הדופק שלה האיץ. היא מעולם לא ראתה מישהו שדומה לה כל כך. מבחינת המראה הפיזי הייתה אמה – נמוכה ובלונדינית – האנטיתזה שלה. לאיש הזה, לעומת זאת, היו העיניים שלה והצבע שלה, וגם באף שלו היה משהו מהאף שלה. היא כתבה לו ברכת אימייל קצרה וצירפה שתי תמונות שבהן היא מופיעה.
דקות אחר כך חזר פיקוק לביתו והתיישב ליד המחשב. המכתב של דיימונד חיכה לו שם. השם ג'יפסי החזיר אותו לימי ההיפי שלו משנות ה-70, כשהחליט לתרום זרע אחרי שגילה כי זוג חברים שלו מתקשה להביא ילדים לעולם. הוא עצמו היה אז אב טרי, ואת תרומת הזרע נתן בתקווה לעזור לזוג כלשהו, איפשהו, להביא לעולם את הילד שתמיד רצה. הוא תרם זרע כשמונה פעמים וקיבל עשרה דולרים למנה. בכסף השתמש לקניית כלי עבודה חשמליים. "תרמתי כי חשבתי שאני הולך לעשות משהו טוב למישהו", סיפר. "המקדחה הייתה מבחינתי בונוס".
בשנים שעברו מאז לא חשב יותר מדי על תרומות הזרע שלו. אלא שכעת, לפתע חייכה אליו התוצאה מתוך תמונה. פיקוק מיהר להקליד תשובה. שורת הפתיחה שלו, כמה הולם, הייתה "OMG!", כלומר – "אלוהים אדירים".
לא בחרתי שם של כוכבת פורנו
החיבור בין פיקוק לדיימונד היה מיידי. הדמיון ביניהם היה יותר מסתם דמיון פיזי. התברר כי שניהם אוהבים יין שירז ואנטיפסטי, אוהדים את אותה הקבוצה, ובעלי אופי רגוע וחוש הומור ציני. "אני חושב שאפשר לומר שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ", כתב פיקוק. "אני רואה בך הרבה דברים שדומים לי, במיוחד העיניים. מעולם לא הרגשתי משהו כזה". הוא סיפר לה על הערצתו להוריה, כמה הם אמיצים בעיניו שהסכימו לקבל תרומת זרע מגבר אחר. הוא שאל אותה אם ג'יפסי דיימונד הוא שמה האמיתי, והיא השיבה שכן. "אם אני כבר יוצרת קשר עם התורם שלי", הסבירה, "סביר להניח שלא אבחר שם שנשמע כמו שם של כוכבת פורנו".
אחרי אותה שיחה בדקו שניהם לעתים קרובות את תיבת הדואר הנכנס שלהם כדי לראות אם קיבלו הודעה חדשה זה מזה. לעתים קרובות מצאה עצמה דיימונד מסתובבת כשחיוך מרוח על פניה. "זאת הייתה טלטלה מוחלטת עבור שנינו", כתבה לו, "אבל אפילו אם זה לא יתקדם מעבר לזה אני באמת מרגיש שחתיכה חסרה מהפאזל של חיי נמצאה, ואין לי מספיק מילים כדי להודות לך על זה".
עוצמת הקשר ביניהם הפתיעה את שניהם. פיקוק התקשה למצוא את המילים הנכונות לחתום בהן את מכתביו. "בכבוד רב", למשל, נשמע רשמי מדי. הוא ניסה את "בידידות" ואת "נהיה בקשר, ילדה". "לא ידעתי איך ארגיש", כתב, "אבל אני מרגיש שאת חלק מחיי".
ובכל זאת, השניים לא יכלו לדעת איך ישתלבו זה בחייו של זה. פיקוק חשש ממה שירגישו לגביו הוריה של דיימונד. דיימונד חששה ממה שבנותיו של פיקוק ירגישו לגביה. "אני מוצאת את עצמי מתבוננת מפעם לפעם בתמונות שלך ובתמונות של הבנות שלך, שבסופו של דבר הן אחיותיי. הן כועסות שאני קיימת? הן מודאגות מהשאלה מה אני רוצה?".
אף שפיקוק זכר שסיפר לבנותיו על תרומות הזרע שלו כשהיו נערות, הן כנראה הניחו שהוא צוחק. כשסיפר להן על קיומה של דיימונד, הן היו המומות. בתו הגדולה הציפה אותו בשאלות: מי האישה הזאת? אולי היא נוכלת? האם היא רוצה כסף? אחרי שהבינה שאין בעניין שום כוונה רעה, שלחה לדיימונד הודעה והציגה את עצמו. עד מהרה החלו השתיים לנהל התכתבות ידידותית. דיימונד הייתה מאושרת.
בתו הצעירה של פיקוק הייתה פחות שמחה מההתפתחויות. אחרי ששאלה את אביה אם זו עוד אחת מהבדיחות המוזרות שלו – היא קטעה לפתע את השיחה. נראה שערער אותה הגילוי שלפתע יש לה אחות בת 36, צעירה ממנה בשנה. "אני כבר לא הכי צעירה", אמרה לו.
דיימונד מצדה הייתה מודאגת מהשאלה איך יגיב אביה על הידידות המלבלבת בינה לבין פיקוק. באותה תקופה אובחן אביה כסובל משלבים ראשונים של אלצהיימר, ודיימונד חששה שהידיעה עלולה לבלבל או להרגיז אותו. היא לא רצתה שיחשוב שפיקוק תופס את מקומו. את השיחה עם האב שגידל אותה דחתה במשך חודשים. לבסוף, כשסיפרה לו, תיארה את הדברים בפשטות. עובדות בלבד. הוקל לה לגלות שהוא מקבל זאת היטב.
לאחיה של דיימונד, בינתיים, לא היה שום רצון לדעת על פיקוק. לעומת זאת אמה סו תהתה מיהו האיש שסייע לה להפוך לאם. כשדיימונד סיפרה לה שמצאה אותו, סו התרגשה ממש כמו שהתרגשה ביום שבו הודיעה לה דיימונד שנכנסה לראשונה להיריון. כשהביטה בתמונתו של פיקוק, סו לא ראתה אדם זר. "הוא היה מוכר כמו הילדים שלי. אמרתי, 'אל אלוהים, אני מכירה את האיש הזה, אני מכירה אותו לחלוטין'. זה היה ביולוגי לגמרי".
יום אחד שלחה דיימונד לפיקוק תמונות של ילדיה ושל אחיה. היא היססה אם לשלוח אותן וכתבה: "אלה 'נכדיך' האחרים". הוא השיב שאלה אכן נכדיו. הוא שוב התלבט בינו לבין עצמו כיצד לסיים את המכתב, ואז החליט להמר. "שיהיה לך יום נהדר, בתי החדשה. הנה, אמרתי את זה".
הצאצאים שונאים אותי
שאלה אחת המשיכה להטריד את דיימונד: האם פיקוק הוא גם האב הביולוגי של אחיה? אמה לא הייתה בטוחה שהשתמשה בזרע מאותו תורם בשני ההריונות. דיימונד שאלה את פיקוק אם הוא מוכן להגיש ל-VARTA שאילתה ולברר בה אם בתרומות הזרע שלו נעשה שימוש כדי להביא לעולם עוד ילדים. באוגוסט של השנה שעברה צלצל הטלפון שלו. "אתה יושב?", שאלה בורן. הוא לא ישב. היא המשיכה: "יש 16".
פיקוק התיישב.
לפי רישומי VARTA, מתרומות הזרע שלו נולדו לו 16 צאצאים, בהם דיימונד ואחיה. פירוש הדבר שבשנים 1982-1980 נולדו עוד 14 ילדים הנושאים את ה-DNA שלו, וכיום הם אנשים בגירים המתהלכים בעולם. פיקוק החל לרעוד. איך ייתכן שהמרפאה אפשרה להשתמש בזרע שלו כל כך הרבה פעמים? הוא הרגיש כמו חיה המשמשת לצורכי הרבעה.
כמה דקות אחר כך דיימונד התקשרה אליו. זה עתה התבשרה בעצמה על החדשות, והיא הרגישה שהיא חייבת לוודא שפיקוק בסדר. הוא כבר פתח בקבוק יין. היא עמדה לעשות את אותו הדבר. הם צחקו וניסו לנחם זה את זה. פיקוק ביקש מדיימונד שלא לספר לבתו הגדולה על הגילוי המרעיש. הוא הסביר שלספר להן על קיומה שלה בלבד היה משימה קשה דיה.
גם דיימונד הייתה מתוחה. היא תהתה אם 14 הצאצאים האחרים מחפשים גם הם אחריו ואם זה יהפוך את הקשר שלה איתו למיוחד פחות. מבחינה משפטית הייתה לפיקוק הזכות לבקש לקבל את זהותם של צאצאיו, אבל האם הוא באמת רוצה להכניס עוד 14 ילדים למשפחתו? ואם אכן יבקש את שמותיהם, האם הם יקבלו הודעה על כך? לרוב הילדים שבאים לעולם כתוצאה מתרומות זרע כלל לא מספרים כיצד נולדו, ופיקוק לא יכול היה לדמיין את עצמו מפיל עליהם פצצה שכזו.
לואיז ג'ונסון, מנכ"לית VARTA, אומרת שלמרות ההפתעות הגדולות שהביא החוק לחייהם של תורמים ושל צאצאיהם, התגובות של רובם היו חיוביות עד כה. מאז נכנס החוק לתוקף הגישו כ-80 בני אדם בקשה לגלות את זהות התורמים שאפשרו את הבאתם לאוויר העולם, ורוב התורמים הסכימו להחליף מידע עם צאצאיהם. אף אחד לא הפר את האיסור על יצירת קשר במקרה שהתורם הצהיר כי הוא אינו מעוניין בקשר כזה. 30 תורמים ביקשו לקבל את זהות הילדים הביולוגיים שלהם, וחלק מהילדים האלה היו המומים לגלות כיצד באו לעולם – אבל אחר כך הסכימו להחליף מידע עם התורמים.
יש גם מי ששיתפו פעולה הרבה פחות. פול, תורם זרע שביקש שלא לחשוף את שם משפחתו, תהה במשך עשרות שנים אם מהזרע שתרם באו לעולם עוד ילדים ביולוגיים שלו ומה גורלם, ולכן כשהתאפשר לו הוא ביקש מ-VARTA למסור לו מידע בעניין. התברר כי מהזרע שתרם נולדו ארבעה ילדים, וכי אף אחד מהם אינו מודע לכך שזו הדרך שבה בא לעולם. אחד מהם הסכים לפגוש אותו, שניים אחרים זעמו ולא רצו שום קשר איתו. הרביעי שלח לו כמה אימיילים שטחיים, אבל אז נעלם מחייו. "הם עברו חתיכת טלטלה כשהם גילו שהאנשים שאוהבים אותם יותר מכל אחד אחר ושאמרו להם לספר תמיד את האמת אילצו אותם לחיות בשקר הגדול מכולם – 'אנחנו לא ההורים שלכם'", מסביר פול. "הם שונאים אותי כי חשפתי את האמת".
לא אבא. לא דוד. משהו
קרוב לשנה אחרי האימייל הראשון ששלחה דיימונד לפיקוק הם עדיין לא נפגשו. הם גרו במרחק כמה שעות נסיעה זה מזה, ואת שניהם טלטל הגילוי על 14 הילדים האחרים. פיקוק החליט שאם שאר הצאצאים יפנו אליו ויבקשו להכיר אותו – הוא יקבל אותם בברכה לחייו. אלא שאיש מהם לא בא, והסודות המשפחתיים שלהם אינם סודותיו שלו, ואין לו זכות לחשוף אותם.
במשך זמן מה כשדיימונד הייתה הולכת ברחוב היא הייתה מביטה בפניהם של גברים ונשים בשנות ה-30 לחייהם, מחפשת רמזים לכך שאולי מדובר באחיה למחצה, אבל בשלב מסוים החליטה להשאיר את המחשבה הזו מאחוריה. פיקוק השלים את הפאזל שלה.
ועדיין, שניהם היו מתוחים מהמחשבה להיפגש סוף סוף פנים אל פנים. איך ירגישו כשיראו זה את זה? ביום אחד במרץ השנה הם גילו את התשובה. פיקוק סיפר לדיימונד שהוא מתכנן לנסוע לתערוכת מכוניות ליד העיר שבה היא גרה, והם החליטו להיפגש.
כשהגיע היום תהה פיקוק על מה הם ידברו. הוא תהה אפילו אם היא בכלל תגיע. בסופו של דבר היא אכן התייצבה לפגישה, מלווה בבעלה ובבניה. דיימונד, על סף התקף חרדה, קפצה החוצה מהמכונית והחלה לחפש אותו. תחילה זיהתה את השמשייה שלו, ואחר כך ראתה אותו יושב על כיסא מתקפל וקורא עיתון. ברגעים הראשונים פסעה סביבו על קצות אצבעותיה. כשהתחשלה מעט, פנתה אליו. פיקוק הביט למעלה וראה אותה. הוא חייך, היא חייכה בחזרה, והם חטפו זה את זה לחיבוק חזק.
המתח בגופה של דיימונד התפרק. העצבנות המסוימת בגופו של פיקוק, דווקא היא, הרגיעה אותה איכשהו. הם הביטו מעט זה בזה, נדהמים, ואז החלו לפטפט כמו מכרים ותיקים. "רוצה לשתות?", שאל פיקוק, והוביל אותה אל תא המטען של מכוניתו. הוא שלף משם קנקן עם יין שירז. הם ישבו לדבר. התחושה הייתה טבעית כל כך.
בסופו של דבר, בעלה של דיימונד ושני בניהם הצטרפו. לילדים, בני שמונה וחמש, היא לא סיפרה מיהו פיקוק. הם קטנים מדי. במקום זאת פשוט הציגה להם אותו כ"פיט". עבורה, על כל פנים, פיקוק הוא משפחה, גם אם היא מתקשה לקבוע בבירור את תפקידו. "אני פשוט יודעת שהולך להיות לו חלק גדול מהחיים שלי. לאן זה ילך מכאן – אני לא יודעת. אני לא באמת יודעת איך לקרוא לזה".
פיקוק עדיין מתמודד עם השאלה איך הוא אמור להרגיש. הוא אוהב כל כך את האישה הזו, שאותה לא היה אמור להכיר לעולם. ובכל זאת, ההוא חושש לחצות את הגבול. "אבא שלה הוא האיש שגידל אותה, אהב אותה, החליף לה חיתול", הוא מסביר. "אני לא אבא שלה, אני לא הדוד שלה, אבל אני בכל זאת חלק ממנה. היא חלק ממני".
כשפיקוק ודיימונד יושבים בבית קפה הוא מביט בה ותוהה: מה אני בשבילך? מה את בשבילי? הוא מרים כוסית ואומר: "לחיים... ילדה? בת? משהו?". היא צוחקת ומשיבה: "מה שזה לא יהיה". והם שותים.
לפנייה לכתב/ת 
