חמאס רואה שישראל נרתעת ממבצע - ומרשה לעצמו
כשהתגובה לטרור נסבלת מבחינתו, ובישראל משדרים שרק מחכים להסכמה לרגיעה - חמאס מסיק שהקלפים בידיו ובסוף יקבל הכל בלי ויתורים. אם גם התקיפות החריפות לא יעזרו, כבר תהיה מלחמת אין-ברירה, ואפשר גם שעזה תבער, לא רק השדות
ירי הרקטות ופצצות המרגמה הלילה לנגב המערבי מוכיח פעם נוספת שחמאס כבר אינו מורתע. להפך - הוא מנסה לכפות עלינו נוסחת הרתעה משלו. הסיבה להתנהלות הזו: מדינת ישראל הצליחה לשכנע את חמאס שהיא תעשה כמעט הכל ובלבד שלא תיאלץ להכניס את צה"ל למערכה צבאית גדולה נוספת ברצועת עזה. התנהלות הממשלה והקבינט בחודשים האחרונים, פעולות צה"ל בשטח, ניהול המו"מ עם המצרים על ידי ראש השב"כ והתקשורת הישראלית - כל אלה הבהירו לראשי החמאס מעל לכל ספק שישראל מוכנה לספוג הרבה, ובלבד שלא נצטרך לצאת למבצע נרחב.
השאיפה הזו - המוצדקת כשלעצמה - הפכה למעשה ליעד העיקרי של האסטרטגיה והטקטיקה הישראליות בתקופה הנוכחית. הממשלה בירושלים וראשי מערכת הביטחון בקריה בתל אביב מצהירים אמנם, השכם והערב, שמטרתם היא השגת רגיעה יציבה וארוכת טווח שתיתן ביטחון ותחושת ביטחון לתושבי הנגב המערבי - והם מתכוונים למה שהם אומרים. אבל ממה שקורה בשטח ברור לחמאס לגמרי שהיעד הישראלי המיידי הוא למנוע "צוק איתן" נוסף או מערכה גדולה וארוכה אף יותר בשטח הרצועה.
הוכחה לכך רואים חמאס והארגונים האחרים בעזה בריסון ובהבלגה שמפגינים הקבינט וצה"ל מול "טרור התבערה" ובתגובות המוגבלות בהיקף, בזמן ובנזק של צה"ל על צליפות ועל ירי תלול מסלול מהרצועה, כולל אלה שבהם נהרג לוחם צה"ל ונפצעו אזרחים וחיילים. צה"ל אינו מהסס לירות על עזתים שמנסים לחדור לשטח ישראל, אך מגלה איפוק וזהירות רבה כשהוא מגיב על שאר הפעולות - משריפת השדות ועד ירי רקטות ופצמ"רים; בין אם חמאס אחראי להן ובין אם מדובר באלה שמכונים "סוררים".
צריך לשים לב שהמכות האוויריות וירי הטנקים שמנחית צה"ל בחודשים האחרונים בתגובה על ירי לשטחנו מכוונות אך ורק נגד "נכסים" של ארגוני הטרור - הזרוע הצבאית של חמאס ולעיתים גם הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. הפגיעות בתשתיות הצבאיות מעל ומתחת לקרקע מסבות נזקים כבדים לארגוני ה"התנגדות", כפי שמכנים אותם הפלסטינים, ולעיתים גם אבדות בנפש; זה ללא ספק כואב להם, אבל בעיני ראשי הזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד זה נתפש כמחיר נסבל ולגיטימי לנוכח ההישג הצבאי והתודעתי.
הם רואים בטלוויזיה איך תושבי עוטף עזה רצים למקלטים לקול אזעקת צבע אדום מדי כמה לילות וימים, ואיך תושבי הנגב המערבי אינם מסוגלים לנהל שגרת חיים נורמלית; ברדיו הם שומעים את תלונות התושבים על שהממשלה אינה עושה דבר, ובמו עיניהם הם רואים את העשן העולה מהשדות ומשמורות הטבע הנשרפים בשטח ישראל, מאות מטרים מגדר הרצועה. אחרי הכל - זרוע צבאית של ארגון "התנגדות" תפקידה להילחם ולהסב נזק לאויב (כלומר לנו) וגם לספוג מכות בחזרה. זה נורמלי.
מלבד העונג והריגוש לנוכח הנזק והסבל שהם גורמים, חמאס מסיק ממצב עניינים מתמשך זה שבסופו של דבר ממשלת ישראל תיכנע ללחץ ותיאלץ להיענות לכל תביעותיו בלי ויתורים מצידו. חמאס גם מבין מההצהרות בתקשורת של ראש הממשלה, שר הביטחון, שרי הקבינט והרמטכ"ל שאין עליו איום מיידי של מערכה צבאית גדולה ברצועה - ולכן מרשה לעצמו לאפשר לצעירים להצית מדי יום כמה שריפות בעוטף עזה באמצעות עפיפונים ובלוני הליום, ומה שחמור יותר - הוא ממשיך לנהל כלפי ישראל מדיניות הרתעה המבוססת על המשוואה "ירי (ישראלי) ייענה בירי (של חמאס והג'יהאד)".
המטרה: שאבו מאזן ישחרר את הכסף
כל הניסיונות של צה"ל בעת האחרונה להבהיר לחמאס באמצעות תגובות אוויריות כואבות שהמשוואה הזו לא משתלמת לו (היא מזיקה בעיקר ליכולת הזרוע הצבאית להתמודד עם צה"ל במערכה הגדולה הבאה, ולשלטון חמאס בכלל) לא מצליחים לשנות את התנהלות חמאס כהוא זה. להפך: חמאס סופג וממשיך, ואם התגובה האווירית הישראלית כואבת לו במיוחד - תמיד יהיו שם ראש המודיעין המצרי ושליח האו"ם מלאדנוב, שיתווכו עבורו הפסקת אש לפני שהנזק נעשה בלתי נסבל מבחינתו.
וזה לא הכל. כתוצאה מהתנהלות זו חמאס הגיע למסקנה שבמשא ומתן על הסדרה ארוכת טווח (הודנה) שהוא מנהל מול המצרים ומול שליח האו"ם, הקלפים החזקים נמצאים בידיו, לפחות בכל מה שנוגע לישראל. הנהגת הארגון שהתכנסה בעזה יצאה אתמול לקהיר להודיע למצרים שהיא מקבלת עקרונית את הצעתם. תוך כדי כך מתנהגים ומתבטאים ראשי חמאס כאילו הם עושים חסד עם ישראל בהסכמתם להעניק לה רגיעה. זוהי בדיוק הסיבה לכך שהם אינם מוכנים לעשות שום ויתור משמעותי.
למרות המצוקה הניכרת של חמאס ושל תושבי עזה, ועל אף שהארגון נחלש מאוד צבאית לאחרונה, חמאס מואיל בטובו לקבל סיוע הומניטרי וסיוע בשיקום הרצועה - אך אינו מוכן לפשרה שתהיה קבילה על ישראל בעניין החזרת השבויים וגופות החללים, וגם לא בעניין הפסקת ההתעצמות הצבאית. עושה רושם שחמאס גם מאמין שישראל תלחץ על אבו מאזן לשחרר את הכספים שהוא הפסיק להזרים לרצועה.
בתמורה מציעים ראשי חמאס רגיעה לחמש שנים שתקל על מצוקתם האיומה של תושבי הרצועה ושל הארגון עצמו, ומה שלא פחות חשוב - תאפשר לזרוע הצבאית שלו להתעצם, להיערך מתחת לקרקע ולהכין הפתעות ימיות ואוויריות לישראל במערכה הבאה. כל זאת בשעה שהקבינט, בעיקר ראש הממשלה נתניהו, ובכירי צה"ל מקרינים בתקשורת רושם ברור שהם מחכים בימים האחרונים בנשימה עצורה לכך שחמאס יסכים סוף-סוף לרגיעה - כמובן, בתנאיו.
סיכולים ממוקדים באים בחשבון
ייתכן שתקיפות צה"ל הלילה, שהיו נרחבות וחמורות מבעבר (ושעודן נמשכות גם בשעות הבוקר), יגרמו לחמאס לשקול מחדש ולשנות את הערכותיו. המחיר שגבו התקיפות האוויריות הלילה הוא חמור מאי פעם, ומה שלא פחות חשוב - לא רק מטרות של הזרוע הצבאית הותקפו אלא גם מטרות כלכליות כמו מפעלי בטון, שמסיגות את מאמצי שיקום הרצועה אחורה. אולי חמאס יבין אחרי הלילה האחרון מה שצה"ל מנסה לרמוז לו כל העת - שאפשר לגרום לו ולשלטונו ברצועה נזק בלתי הפיך גם מבלי לשלוח את הטנקים והנגמ"שים שלנו לסמטאות עזה.
כך למשל, חמאס עלול לראות בניינים בוערים אחרי שהופרחו ממרפסותיהם בלוני הליום שאבוקות קשורות אליהם. תושבי אותם בניינים יוזהרו לצאת מבעוד מועד, אבל רכושם יישרף בדיוק כמו רכושם של תושבי עוטף עזה. גם סיכולים ממוקדים נגד מי שאחראים לטרור התבערה ולשיגור הרקטות באים בחשבון מבחינתה של ישראל. ובסופו של דבר, אם כל זה לא יעזור, הקבינט ישלח את צה"ל להיכנס למלחמת אין-ברירה ברצועה.
בעניין זה צריך להיזהר שלא להיכנס למלכוד. מהרטוריקה הלוחמנית של שר הביטחון אפשר להגיע למסקנה כי בסבב הלחימה הגדול הבא בעזה צה"ל ייכנס, ויחד עם השב"כ יישאר ברצועה חודשים רבים עד שימוטט את שלטון חמאס. צריך לדעת שזה לא בהכרח כך. את הכרעת החמאס אפשר להשיג גם באמצעות שימוש בטקטיקות, בשיטות לחימה ובאמצעות פלטפורמות וחימושים מדויקים ויעילים שישיגו תוצאות מהר יותר - ואם יהיה צורך אפשר לחזור עליהן עד שהנהגת חמאס תבין שהפרדיגמה האסטרטגית של ישראל ושל צה"ל השתנתה, ושהסדרה מצריכה ויתורים ופשרות גם מצידו. אז אולי יבינו גם בקהיר וברמאללה שהקבינט הישראלי אינו חותמת גומי של ראש המודיעין המצרי ושל שליח האו"ם.
לפנייה לכתב/ת 
