היו שלום קיפי, מרקו, רגע ודודלי: פרידה מהחינוכית
מרקו חיפש את אמא במשך כל החופש הגדול, קיפי היה ישראלי ממש כמו נעלי הבית שלו, שוש עטרי דיברה עברית צחה כשלג וחנה דיברה בעיקר עם העציצים שלה והורישה לנו את "פ-תוח" לנצח נצחים. לקראת סיום שידורי הטלוויזיה החינוכית, חזרנו לתוכניות והדמויות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהילדות שלנו
בין אוזה לעפרה חזה: חגי תשרי בפרפר נחמד
"זו הייתה שליחות": הדיירים של סומסום נזכרים
בלי סלבס! כך צמחה "עניין של זמן"
ספי ריבלין - נח רב מוח, "זהו זה"
ריבלין היה קומיקאי יחיד במינו. האמנות שלו הקיפה מרחב עצום של הומור, החל מנונסנס וסלפסטיק דרך משחק רציני בתיאטרון וכלה בסאטירה שנונה ואפילו לקיחת חלק פעיל בקמפיין הבחירות של הליכוד. צופי החינוכית יזכרו אותו בעיקר כפיסטוק, המבוגר הקלולסי שהיה החבר הכי טוב של רגע וגר בבית מלא הפתעות, שמכל השעונים בו ברחו השעות, וגם כנח רב מוח, הבלש הפרטי החריף והבלתי נלאה שהפציר בשולה חן, המזכירה שלו, "שולה, עזבי הכול ורשמי הפרטים". "זהו זה" של החינוכית היא אבן דרך בטלוויזיה הישראלית והתסריטים שלה כבר נטמעו בשפה, אבל לספי ריבלין מגיע כס הכבוד הקטן שלו על הגילום המקסים של רב מח, תפקיד שכמעט דחק הצידה את החידה הבלשית שלשמה נוצרה הפינה. אז קדימה, עזבו הכול ורשמו הפרטים.
עזבו הכול. נח רב מוח
מרקו, "הלב"
בהיותנו שבויי הערוץ היחיד בטלוויזיה, מרקו היה בהכרח אחד מהעוגנים שליוו אותנו בכל חופש גדול. החל משנת 1983 עקבנו שוב ושוב, קיץ אחרי קיץ, אחרי תלאותיו של מרקו רוסי, ילד איטלקי קטן (באנימציה יפנית) שאמא שלו נסעה לעבוד בארגנטינה הרחוקה. מרקו אכול הגעגועים נוסע לחפש אותה, לגמרי לבד. כלומר לא לגמרי לבד, עם החבר שלו, קופיפו הקופיף. לפעמים הספיקו ימי החופש כדי שמרקו ימצא את אמא שלו בפרק שלפני הפרק האחרון, לפעמים נותרנו עם אי הידיעה. איש לא חס על הלבבות הקטנים שלנו כשמרקו האומלל השתוקק לזרועות המנחמות של אמא שלו. ומצד שני, לעומת קייטנת החיפושים של מרקו הרפתקאות החופש הגדול שלנו נראו כמו דשדוש בשלולית של מים עומדים. היה שלום, ילד יקר ואמיץ, ופרגן לקופיפו איזה לחם קטן מאיתנו.
קיפי בן קיפוד, "רחוב סומסום"
הסדרה הראשונה של "רחוב סומסום" הישראלי עלתה ממש במקביל לעלייתו של מרקו רוסי, והיא הפכה מיד ללהיט. רוב הבובות ששיחקו בה היו וריאציות על הבובות בגרסה המקורית, האמריקנית, אבל קיפי בן קיפוד היה ישראלי לחלוטין (המקבילה האמריקנית שלו הייתה ביג ברד). הרעיון לברוא את הדמות המרכזית כקיפוד היה של אבנר כץ, האיש שעיצב אותו וגם זכה לנדל"ן בצורת מאפייה ברחוב סומסום בהמשך. הוא רצה משהו שיזכיר צבר, וכיוון שקישקשתא כבר היה הוא, הלך על קיפוד – קוצני מבחוץ ומתוק וחמוד מבפנים. כץ, אגב, רצה לקרוא לו אריה כי הוא האמין, ובצדק, שקיפוד שקוראים לו אריה זה דבר מצחיק. הוא גם רצה לצבוע את הקוצים שלו בכל מיני צבעים אבל לאנשי החינוכית זה היה קצת יותר מדי.
הקיפוד התהלך על הסט בנעלי בית של "המגפר" והיה מזוהה איתן עד כדי כך שהן זכו בהמשך לכינוי "נעלי קיפי". אף שהיה גבוה בשייבה וקצת מכל השחקנים האחרים הוא היה הילד הנצחי של הרחוב, ואף שהיה בובה ממין זכר, שכנה בתוכו אשה – שרי צוריאל. מפה לשם, קיפי והחברים שלו הרביצו בנו בינה כמעט בלי שנרגיש, בעולם של תכנים דידקטיים.
אדון ינשוף, "ציפיטפוט"
מאז 1979 ציפי שביט תמרנה את עודפי המרץ שלה לטובת "ציפיטפוט". היא גילמה ילדה מפוזרת ומבולבלת שניחנה בשטף דיבור אינסופי, מין גרסה נשית של "המפוזר מכפר אזר", או מה שהיום היו מאבחנים כהפרעת קשב חמורה. ציפיטפוט פטפטה את עצמה לדעת בזרם תודעה שכנראה הטריף כל צופה מעל גיל 15, אבל הקסים לא מעט ילדים, והמבוגר האחראי בתוכנית היה אדון ינשוף, שמדי פעם קטע את הנביעה כדי לספר לכם סיפור. הפינה "סיפורימפו" היא למעשה סדרה הולנדית במקור, ובארץ דיבב את ינשופי גדעון זינגר. בכל פעם תמה אדון ינשוף מחדש במילים "באמת? אתם רוצים סיפור?", ופתח את הסיפור שלו במילים הנצחיות "שלום נופת צופים שלי", שמהדהדות באוזני דור שלם עד היום הזה ממש.
"ציפיטפוט"
שוש עטרי, "פיצוחים"
כמה וכמה מנחים התחלפו מעל בימת המנחה של השעשועון "פיצוחים", אבל הזכורה ביותר היא כמובן שוש עטרי. שדרנית הרדיו האהובה עם החיבה הבלתי נלאית לשפה העברית הגיעה לאולפן של "פיצוחים" והפגינה את מה שכנראה היה הזדהות מוחלטת עם המשחק ועם המתמודדים. בחית וריש תקניות היא הסתערה על ההנחיה וגרמה אפילו לפרסים כמו צידנית או כוננית רב תכליתית מתנת כחול לבן (זה משלנו!) להיראות אטרקטיביים. כשעטרי צהלה "ויש לנו פיצוח!!" כל הבית צהל איתה.
והנה פיקנטריה מעניינת: אף שהפורמט הוא פורמט מגויר, ישראל הקדימה מעט את הגויים בכך שהפעילה את הכוורת של "פיצוחים" על ידי תוכנת מחשב, בזמן שבשאר המדינות הסתפקו בתפאורה ובהדלקת נורות ידנית כדי לסמן תשובות נכונות או שגויות של המתמודדים. אחד מתחביביה של שוש עטרי היה לנהל דיאלוגים עם המחשב ולבקש ממנו באדיבות לבחור אות אקראית בתחילת כל סיבוב.
המנחים של "שעת כושר"
בוקר טוב לכל המתעמלים והמתעלמים. "שעת כושר" של החינוכית הייתה עוד אחד מתוצרי האייטיז, ניסיון יפה להציל אותנו מגורל אכזר של בטטות כורסה, כשמסביבנו מקפצים אנשים עם חותלות, בנדנות בשיער ובגדים בצבעים שמכאיבים ברשתית. לטובת העניין קוצצה "שעת" הכושר ל-13 דקות בלבד, וכדי למגר לגמרי את התירוצים - המנחים הסכימו שנשתמש במה שיש, העיקר שנזוז. במקום משקולות דחפנו קופסאות שימורים, במקום רצועות השתמשנו בחגורות ומדי פעם התבקשנו גם לסור למטבח ולחזור עם קרש החיתוך (!). ההמרצה האולטימטיבית הייתה – כאז כן היום – הופעות אורח של מגה סלבס. חיה הלפרין, דליה מנטבר, יעקב לויתן ואורה חיון היו האורים והגמישים, והלפרין אף הגדילה לעשות ועיצבה בעצמה את בגדי הספורט שהופיעה בהם.
"בולבול הקבולבול", "דלת הקסמים"
עם הזמן הלכה חינוכית ושכללה את הניסיונות למשוך אותנו למסך כדי ללמד אותנו להיזהר בדרכים. החל מ"בולבול הקבולבול" (ראה סעיף נפרד), דובי דוברמן, אין כמוהו נאמן, דני ודינה ששוטטו בדרכים ונזהרו. אבל נדמה ש"דלת הקסמים" התעלתה על כולן, כשהצליחה לפצח טון מאוד יעיל בפנייה לילדים – במקום להבעית אותם בסכנות בכבישים, ספרו להם סיפור מעניין, אפילו פנטזיה, ותשחילו את המסר תוך כדי.
"דלת הקסמים" הורכבה מפרקים קצרים של עשר דקות כל אחד, שהכילו את כל המוטיבים של סדרה טובה. הייתה שם עלילה מורכבת, היו דמויות מצחיקות, היו שחקנים מעולים (גדעון זינגר בראשם, בתפקיד קוק הקוסם, וגם מרדכי בן זאב בתפקיד גוטמן, בעל בית המרקחת שמפחד מרופאי שיניים, וגידי גוב בתפקיד ראשון בטלוויזיה בתפקיד הרצל, העוזר המעט אהבל של קוק) ופתיח נהדר ששרה חווה אלברשטיין.
הפתיח של "דלת הקסמים"
את הפרקים הראשונים כתב בשנות ה-70 התסריטאי אברהם הפנר, על פי סיפורים שסיפר לבת הקטנה שלו, מאיה. הבית של קוק היה כל מה שילד חלם עליו – הייתה שם עין הקסמים שיכלה לראות הכול - דברים שקרו ושהיו יכולים לקרות. את הקול של קוק אפשר היה לשמוע גם מחוץ לבית שלו, ובלחיצת כפתור הוא הביא אליו אנשים והחזיר אותם למקומם. תפקידו הקוסמי: למנוע תאונות דרכים, ולשם כך הוא שלח את הגר ויואבי לעולם בחוץ כדי שידווחו לו על מחדלים. נתח לא קטן מהפרקים אוכלס דווקא על ידי קורותיהם של גוטמן והרצל, שאת רוב היום שלהם העבירו, באופן הגיוני לחלוטין, במרדפים אחרי יואבי, מרדפים שלוו בקריאות של הגר: "גוטמן מאחוריך, יואבי, תברח!".
בהמשך כתב הפנר גם את "בולבול הקבולבול", עוד סדרת זהירות בדרכים. כמו "ציפיטפוט" לפניו גם בולבול היה מבוגר מגודל בגוף של ילד, וגם הוא התקשה בפענוח המציאות סביבו. בולבול הסתובב עם פעמון שנזעק בכל פעם שאיימה עליו סכנה בכביש.
בתיה עוזיאל, "מלאכת יד עם בתיה עוזיאל"
בימים שלפני חנויות הכול בדולר, כשהטלוויזיה עוד חינכה לצניעות וחיסכון ופחות לצרכנות, מלכה בכיפה כוהנת מלאכת היד, בתיה עוזיאל. "מלאכת יד עם בתיה עוזיאל" הייתה סדרה בת 300 פרקים של רבע שעה בערך כל אחד. ממש כמו מקגייוור אחריה, עוזיאל הדביקה, גזרה, צבעה, רקמה ויצרה עולמות שלמים מגלילי נייר טואלט, פיסות בד וסיכות מהדקים, וכל זה בלי לפגוע אפילו במילימטר במניקור והלק, שהייתי מוכנה להישבע שהוא אדום גם על מסכים של שחור לבן. עוזיאל היא כמובן האמא הרוחנית של הצירוף האלמותי "הכינותי מראש", שעוזיאל ירשה מאבא שלה שהיה קפדן גדול בענייני שפה, ואחר כך שולב בשלל פארודיות על הז'אנר.
חנה מרון, "קרובים קרובים"
הדיירים מוויטק 9 בהחלט עשו היסטוריה. דווקא ב"חינוכית" נברא אחד הסיטקומים המצליחים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית, וכנראה האהוב שבהם. "קרובים קרובים" נוצרה בשנות ה-80 על ידי אפרים סידון וב. מיכאל, תחת האזהרה להימנע מעיסוק שנוי במחלוקת בפוליטיקה, דת, גזע ומין. הם הצליחו בכל זאת להעמיד מוצר מכובד והסדרה שודרה במשך שלוש עונות, ומאז באינספור שידורים חוזרים. עם הזמן, כמו שקורה לנכסי קאלט, ההומור שלה כבר לא נשפט בעין ביקורתית אלא דרך עיני הנוסטלגיה.
כל אחת מהדמויות בסדרה שיקפה צד בנפש הישראלית – אילן הקומבינטור, יהורם החרדתי, ליאורה הלחוצה ותיקי החברמנית. מעל כולם (או יותר נכון מתחת, בקומה הראשונה) ריחפה חנה, הדודה של יהורם ותיקי, שתפקדה בסדרה על תקן האדם השפוי בעל שיקול הדעת וחוש ההומור המוצלח משל כולם. כיוון שהיא גרה לבד (למעט התקופות שבהן השכירה חדר בדירה לצעיר ערבי משכיל) היא דיברה בעיקר עם העציצים שלה. היא הורישה לעולם את "פתוח!", ואבחן בזמנו מולי שגב, שגילם את הבן של יהורם וליאורה, שה"פתוח" ההוא היה אולי שריד אחרון לישראליות אינטימית קולגיאלית ולא חשדנית, מהימים שבהם הדלתות לא היו נעולות והאמון היה שורה בכל.
אישוני הכבאי, "הילדים משכונת חיים"
היום זה נראה מתבקש, אבל בסוף שנות ה-70 זה היה יוצא דופן: הטלוויזיה החינוכית הייתה עדיין אשכנזית במהותה, ו"הילדים משכונת חיים" נוצרה כדי לעסוק בנושאים כמו אינטגרציה או סטריאוטיפים ועל הדרך לספק לילדי עדות המזרח איזה שהוא מקור להזדהות. ואכן שכונת חיים הייתה שכונה רגילה וחמה שכולם בה הכירו את כולם, ואמרו אחד לשני שלום בבוקר. זו לא הייתה שכונת פאר אבל גם לא שכונה מבאסת של עניים. רוב הדמויות בה היו מזרחיות, כמו אלו שגילמו ששון גבאי, אריה אליאס ורחל אטאס, אבל אחת הדמויות הזכורות יותר היא דווקא אישוני הכבאי. את אישוני גילם אבינועם מור חיים, שהיה אשכנזי למשעי, ומה סמלי יותר מכבאי אשכנזי בשכונה מזרחית, שהייתה לו רק עבודה אחת – לכבות שריפות, אבל הוא משום מה מצליח איכשהו לפספס את כולן כי הוא נרדם בשמירה.
רגע, "רגע עם דודלי"
נכון שהיה שם משהו מוזר. גבר צעיר (שלמה ניצן), חנווני בעל חנות מכולת, הוא האפוטרופוס של ילד, שמגולם על ידי אשה צעירה (ציפי מור), ששיטתה בגבולות המגדר והזמן, ובחנות שלהם גר גם רובוט מדבר עשוי מחבית, ראש של מטאטא ופומפה, אבל בתור ילדים איכשהו הכל נראה הגיוני. התוכנית שאבה את אופיה ממקורות יהודיים למהדרין עם קריצה קטנה לגויים: הילד רגע שהיה "בוב שובב, ממש פגע", היה בובה על חוטים שהופכת לילד אמיתי (מי אמר פינוקיו ולא קיבל?), ודודלי גובש בהשראת יאנוש קורצ'אק, דמות חינוכית, חמה אבל גם סמכותית. האנימציה של ציפי הציפור החמודה בתחילת כל פרק הייתה משלנו – טוביה קורץ האנימטור צייר אותה ללחן של רומן קונסמן. ככל שזה מגיע לילדות, רגע ללא ספק חי את החלום – לאבא שלו הייתה מכולת, ובחצר האחורית שלה התרחשו הרפתקאות מרתקות.
מעבר למשפט הנצחי "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי!", ש"רגע עם דודלי" השאירה אחריה לעולם, לעולם נודה לה על הספין אוף הראשון בטלוויזיה הישראלית, הלא הוא "הבית של פיסטוק".
תם ולא נשלם סיפורה של הטלוויזיה החינוכית. כמובן, זאת הייתה נגיעה רק בקצה קצהו של התוכן שיצרה החינוכית בשנים בהן עבדה. נציין פה לשבח גם תוכניות אחרות כמו "קשר משפחתי", שהביאה משפחות אמיתיות לייעוץ פסיכולוגי בימים שאיש לא חלם על סדרות ריאליטי, את "רואים 6/6" שעשתה לנו את החופש הגדול ואת "הכל אנשים" סדרת הדוקו המשמעותית הראשונה של מודי בראון וענת זלצר, שהייתה הסנונית הראשונה מיני רבות. בהחלט נתגעגע.
