ביקורת סרט - "נקודת שוויון 2": עוד פנטזיית גאולה
בסרט ההמשך ל"נקודת שוויון" דנזל וושינגטון נכנס שוב לנעליו של רוברט מק'קול השומר על רחובות בוסטון. אומנם סצנות האקשן מוצלחות, אך החיבור בין מוסריות דתית לאלימות קיצונית משטיח את הסרט. הניסיון להעמיק דרך עיסוק בזהות האפרו-אמריקנית של הגיבור ובן טיפוחיו, לא מציל אותו
כשהבמאי טוני סקוט התאבד בשנת 2012 שיתוף הפעולה הפורה שלו עם דנזל וושינגטון נקטע. וושינגטון שיחק בארבעה מתוך חמשת הסרטים האחרונים אותם ביים סקוט בין 2004 ל-2010. במקום סקוט נמצא במאי חלופי - אנטואן פוקואה. שיתוף פעולה שהחל עשור לפני כן בסרט הזכור "יום אימונים מסוכן" (2001), וזכה לחידוש ב"נקודת שוויון" (2014), נמשך בסרטי האקשן שעשה וושינגטון מאז – "שבעת המופלאים" (2016) וכעת "נקודת שוויון 2" (The Equalizer 2). כל אלו מציבים את פוקואה למי שממונה על סרטי האקשן בקריירה של הכוכב.
שיתופי פעולה מתמשכים הם דבר ראוי ורצוי, אבל לא בטוח שכאן הדבר מסייע לקריירה של וושינגטון. "נקודת שוויון" הצליח כלכלית אך זכה לביקורות מעורבות, "שבעת המופלאים" לא זכה להצלחה בשני ההיבטים, ו"נקודת שוויון 2" קצת יותר מוצלח משני שיתופי הפעולה האחרונים. אולי הגיע הזמן להפקיד את החלק הזה בקריירה של וושינגטון בידיו של במאי אחר?
סרטי "נקודת שוויון" מבוססים על סדרת הטלוויזיה "The Equalizer" הזכורה מהמחצית השנייה של שנות השמונים. מכיוון שמדובר בדמות בודדת (להבדיל ממערכת שלמה של דמויות שצריך להעבירן לקולנוע) – פעולת העיבוד פשוטה למדי. הגיבור הוא רוברט מק'קול, מי שהיה בעברו סוכן סי.אי.איי שפעל במבצעים נסתרים והפך במהלך הסרט הראשון, לסוג של גיבור על הפועל ברחובות בוסטון ושומר עליהם.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע:
"אי הכלבים" - לראות יותר מפעם אחת
"שחור על לבן" - ספייק לי במיטבו
"האישה": משחק נהדר שמחפה על עלילה חלשה
סקירה מהירה של הקריירה הארוכה של וושינגטון מבהירה כי "נקודת שוויון 2" היא הפעם הראשונה שבה הוא משחק בסרט המשך. מדוע דווקא חלק שני לסרט לא מזהיר שכזה ולא לכל אחד מסרטיו המצליחים האחרים? התשובה המתבקשת היא שזהו סרט נוסף בו וושינגטון מעצב דמות גיבור שבשינויים קלים הופיעה גם בסרטים אחרים. זהו אותו תמהיל של דחף הנקמה שלא ייעצר בפני דבר – כפי שהיה לשומר הראש (סוכן סי.אי.אי בדימוס) והאלכוהוליסט המשוקם ב"נקמה בוערת" (2004), והאלמנט של מטיף דתי הפועל למען הגאולה בכל אמצעי שנדרש – כמו אילי הגיבור של "הנבחר" (2009).
הגיבורים הנוקמים של וושינגטון, גם כאשר הם לא מזוהים כאנשים דתיים (כמו במקרה של מק'קול) הם זוכים בסממנים דתיים של טוהר באורח חייהם הנזירי ובהתמסרות מוחלטת למשימה שלפניהם. הפעולה האלימה, אכזרית ככל שתהיה, היא גמול צדק לרשעים אותו הגיבור משית מתוקף עליונותו המוסרית. בחייו הפרטיים דנזל וושינגטון הוא אדם מאמין, והדמויות אותן הוא בוחר לגלם מהדהדות ערכים אלו. כל זה מזכיר קצת את החיבור בין אלימות לעליונות מוסרית המזוהה עם מל גיבסון – מינוס הסשנים הארוכים של עינוי גוף הגיבור שעליהם, למרבה המזל, וושינגטון מוותר.
הבעיה אינה רק החיבור הגבולי מבחינה מוסרית בין טוהר עם נופך דתי ואלימות קיצונית - לחיבור יש אפקט משטח המשפיע מאוד על הסרטים. זוהי עמדה השוללת מדמות הגיבור מורכבות, והיא עלולה – כפי שניכר ב"נקודת שוויון 2" - למנוע מורכבות גם מהדמויות מולן פועל הגיבור. זוהי הפשטה של תכונות, מוטיבציות ודפוסי התנהגות, ובתוך ז'אנר סרטי פשע עירוניים – הסרט זז מהצד הריאליסטי של הספקטרום לפנטזיות גאולה המושתתות על נוסחה.
כבר בסרט הקודם הודגשה חיבתו של מק'קול לספרי מופת. בתחילת הסצנה הפותחת את הסרט, הוא מוצג בעודו קורא את "בין העולם וביני" של הסופר האפרו-אמריקני טא-נהסי קואטס. יצירה שבה אב פונה לבנו וחולק איתו את המטענים המורכבים של צעירים שחורים בארצות הברית. בהמשך הסרט יתפתח קשר בין מק'קול ונער שחור בשם מילס (אשטון סנדרס) – כחלק מעלילת משנה שבה מק'קול משמש כמדריך קשוח המנסה למנוע ממילס להידרדר לחיי הפשע.
כסרט שמאחוריו עומדים במאי וכוכב אפרו-אמריקנים מובלע בו רעיון הזהות השחורה. אולם הדמות המקורית בסדרת הטלוויזיה הייתה לבנה. בסרטים, בוודאי בפרק השני, צבע עורו של הגיבור לא יכול שלא להילקח בחשבון. ומצד שני, מק'קול הוא איש מובהק של הממסד (הלבן). ב"נקודת שוויון" הוא סייע לזונה לבנה והתמודד מול איומים של המאפיה הרוסית. בסרט השני הצד האפרו-אמריקני בדמותו זוכה לפיתוח - לא רק בעלילת המשנה שהוזכרה, אלא גם באפיון השלילי של הממסד הלבן, בו מק'קול נטל חלק וכעת הוא נלחם ברקב שפשה בקרב בוגריו.
הקו העלילתי המרכזי פועל במתכונת פשוטה של פגיעה במקורבים למק'קול ויציאה למלחמה כנגד הפוגעים. אף שאמור להיות ממד של גילוי מפתיע, צריך להיות צופה מאוד לא מנוסה בכדי לא להבין מיד מי העומד מאחורי המזימה. הסרט לא מנסה ליצור מורכבות עלילתית, דרמטית או פסיכולוגית אלא להציב את הגיבור כדמות מופת (חלולה למדי) במהלך שאחריתו צפויה.
זה לא סרט גדוש בסצנות אקשן, אבל יאמר לזכותו שאלו שיש בו מוצלחות ואינן סותרות באופן מופרך את חוקי הפיזיקה. סצנת העימות הסופית מתרחשת בתנאי מזג אוויר קיצוניים למדי, וככזו היא מרשימה גם אם לוקה מבחינת סבירותה העלילתית. חובבי סרטיו של וושינגטון, בוודאי אלו שנהנו מהחלק הראשון, צפויים ליהנות גם מהסרט הנוכחי.
