חוק הלאום רע, אבל בג"ץ לא השאיר ברירה

בעשורים האחרונים הכשיר העליון את תופעת הלאומנות הפלסטינית בכנסת. החוק הוא תשובה (מיותרת) לכך. עזמי בשארה כמשל

פרופ' דניאל פרידמןפורסם: 15.08.18 , 10:26

הח"כ לשעבר עזמי בשארה

יש לא מעט אירוניה בעתירה לבג"ץ לבטל את חוק הלאום, שכן לפחות להערכתי בית המשפט העליון אחראי, אמנם בעקיפין ולפחות באופן חלקי, לחקיקה שלו. וזו הייתה ההשתלשלות: ב-1964 ביקשה "תנועת אל-ארד" להירשם כאגודה שכללה בין מטרותיה "מציאת פתרון צודק לבעיה הפלשתינית – תוך ראייתה כיחידה בלתי ניתנת לחלוקה – בהתאם לרצונו של העם הערבי הפלשתיני". הרשם סרב לעשות זאת, ועתירה לבג"ץ נגד ההחלטה נדחתה על ידי השופטים לנדוי, ויתקון וברנזון. השופט ויתקון ציין שהמטרה שהציב גוף זה לעצמו "שוללת שלילה גמורה את קיום מדינת ישראל בכלל" וכי "טבעי הדבר שהדוגלים במטרות האגודה מתעלמים מקיום המדינה ומזכויות העם היהודי היושב בה".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

שנה לאחר מכן ביקשה "רשימה סוציאליסטית" להתמודד לבחירות לכנסת. התברר שרוב מועמדיה השתייכו לקבוצת "אל-ארד". ועדת הבחירות פסלה את הרשימה ובית המשפט העליון אישר את הפסילה ברוב דעות בפסק דין ירדור, אף שלא הייתה שום הוראה בחוק המתייחסת לנושא. השופט זוסמן הזכיר את הניסיון של רפובליקת וימר וציין ש"כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה".

כאמרת אגב אזכר זוסמן פסק דין של בית המשפט העליון בגרמניה שדיבר על כך שיש כללים כה יסודיים שהם ביטוי של דין על-חוקתי, עד שבכוחו לבטל אפילו הוראה בחוקה שאיננה בדרגה כה גבוהה.

ההלכה שנקבעה בעניין ירדור עמדה בתוקפה כ-20 שנה. בתחילת שנות ה-80 פרצה המהפכה המשפטית שבמסגרתה ביטל העליון, בזה אחר זה, עקרונות יסוד של שיטת המשפט הישראלי. גם הלכת ירדור הייתה בין קורבנות המהפכה. במקומה אימץ העליון תורת זכויות אדם רדיקלית העוצמת עיניה בפני כל סכנה ובפני המציאות בכלל. במסגרת זו פתח העליון את שערי הכנסת בפני נציגים של התנועה הלאומית הפלסטינית (ואגב כך גם בפני התנועה הגזענית בראשות מאיר כהנא).

הכנסת הגיבה על כך בתיקון חוק יסוד: הכנסת, ששלל בין השאר את הזכות להיבחר מרשימה או מאדם שיש במטרותיהם במפורש או במשתמע "אחד מאלה: 1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; 2. הסתה לגזענות; 3. תמיכה במאבק מזויין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".

תיקון החוק לא הועיל. אמנם מכהנא ותנועתו נשללה אפשרות ההתמודדות לכנסת, אולם בפסק דין עוקף חוק יסוד אפשר העליון לעזמי בשארה ולתנועתו בל"ד להיבחר חרף הדברים שאמר השופט שלמה לוין בדעת מיעוט ולפיהם:

"נראה כי פסילתם של ח"כ בשארה ובל"ד... מתחייבת גם בשל תמיכתם במאבק מזויין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל... לדידי הראיות בעניין זה הן חד-משמעיות. יש להזכיר... גם את נאומו של ח"כ בשארה ביוני 2001 בעיר קרדתה שבסוריה... שבו קרא ח"כ בשארה לקדם את דרך המאבק המזויין ('ההתנגדות') לישראל. האם אין בהופעה פומבית זו במדינת אויב, כשהיא לעצמה, בלי להתחשב בנאומיו הפומביים האחרים של ח"כ בשארה, כדי לשמש תמיכה במדינת אויב או בארגון טרור?".

המשך סיפורו של עזמי בשארה ידוע לכולנו ונוכח עמדותיו הגלויות איננו מפתיע. ח"כ אחר מטעם בל"ד, באסל גטאס, נדון ב-2017 למאסר על הברחת טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים. תופעה זו שבמסגרתה יש בפרלמנט ייצוג לעמדות נוסח אלה שביטא בשארה היא תופעה שלמיטב ידיעתי אין לה אח ורע בעולם. היא תורמת כמובן להקצנה גם בציבור הערבי וגם בציבור היהודי, המגיב לכך בנטייה ברורה ימינה.

חוק הלאום מהווה תשובה - בעיניי תשובה גרועה ומיותרת - לתופעה זו של לאומנות פלסטינית בתוככי הכנסת הישראלית. חוק הלאום יגרום רק נזק, אבל ראוי לזכור את הרקע למה שאירע וכיצד התגלגלו הדברים.

חוק הלאום מגיע כעת לבג"ץ. זהו חוק יסוד שבית המשפט לא מוסמך לבטלו, אף שקיימת גם דעה, שהיא בעיני חסרת יסוד, ולפיה יש לעליון אפשרות לחרוג מסמכותו. בכך אנו מגיעים לאירוניה נוספת בפרשה זו. לצורך הביטול מסתמכים על אמרת האגב של השופט זוסמן בעניין ירדור בדבר עקרונות על-חוקתיים. אבל שוכחים שלב לבה של הלכת ירדור מבטא את ההיפך הגמור. היא ביקשה להגן על המדינה מפני האיום הפלסטיני הקם עליה (זה, אגב, מה שחוק הלאום ביקש בצורה גרועה ומזיקה ולעשות), שלא לדבר על כך שבין התומכים בביטול חוק הלאום על ידי בית המשפט לא חסרים כאלה שתמכו נמרצות בביטול ההלכה הסבירה שנקבעה בעניין ירדור ובהכנסת נציגי העמדה הלאומית הפלסטינית לכנסת.