הסדרה החדשה של יוצר הסימפסונס נחמדה - ולא יותר
נסיכה שתיינית, אלף ושד מהגיהינום עושים צחוקים ב-Disenchantment, הסדרה החדשה של יוצר "משפחת סימפסון" - זה חמוד אבל לא מספיק בעולם שבו קיימות תוכניות כמו "ריק ומורטי" ו"בוג'ק הורסמן"
זו עלולה להיות הגזמה. Disenchantment (התפכחות מאשליה) בהחלט יוצרת עולם שכיף לצלול אליו, דמויות חינניות שזוכות לדיבוב מקאסט חלומות ופאנצ'ים לא רעים. סדרה חמודה מאוד. האם זה מספיק, כשמדובר ביצירה הראשונה של יוצר הסימפסונס מזה 19 שנה, אז הושקה "פיוצ'רמה"?
הסדרה מספרת על הנסיכה בין (אבי ג'קובסון, "ברוד סיטי"), שתיינית, קלפנית, מרדנית, שיוצאת בפרקים הראשונים למאבק בכוונת אביה, המלך זוג (ג'ון דימאג'יו, בנדר מ"פיוצ'רמה"), לחתן אותה בניגוד לרצונה לגולם גמור, כנהוג בחצרות מלוכה, דמיוניים ואמיתיים כאחד. אליה חוברים השד לוצי (הקומיקאי המחופף אריק אנדרה) והאלף (שדון גמד נו) המתוק והכסיל אלפו (קולו של נאט פקסון) שנמלט מכפר האלפים כי מאס במשטר שמחייב אותו לעלוץ ולשיר כל הזמן, קצת בדומה לבדרן שחוק בצוות הוויי באילת. השד נשלח כחלק ממזימה לא ברורה, מסית את הנסיכה להקצין את נטייתה למשובות נעורים (והיא הורגת כמה אנשים די מהר), והאקשן מתחיל.
בניגוד לסימפסונס, וכנהוג בסרט שחולק לעשרה פרקים, יש כאן עלילה עונתית, אבל אפשר ליהנות גם מפרקים בודדים. ההומור גריינינגי במובהק: משחקי מילים, סלפסטיק, אי־הבנות, רפרנסים תרבותיים, לעג לחולשות אנוש והרבה אבסורד. המעבר מרשת שידור ארצית לנטפליקס מאפשרים הזרקת אלימות ובדיחות שחורות, לרבות מוות של פעוטות (או זה שהם יוצאים לעבוד עם לידתם ופורשים בגיל עשר).
מיקום העלילה בממלכה מימי הביניים מעניק לה כוח אך גם מחשק אותה. הסימפסונס לעגו למוסד המשפחה הגרעינית ועזרו לברוא את ייצוג המשפחה הלא־מתפקדת, עם האב השיכור והעצלן, האם הפסיב־אגרסיב וכו'. זה שדה קידוח אינסופי כמעט, והמקדחה של גריינינג סוחטת את המאגר כבר 30 עונות, אף ששיאה מאחוריה. "פיוצ'רמה" יצאה לחלל, איפה שכוח המשיכה לא קיים והטרלול שט חופשי באוויר.
Disenchantment, לעומת זאת, מרגישה לפחות בהתחלה כמו ספין אוף מצויר של מונטי פייטון. המשפחה הענייה שתוקפת את אלפו כי הוא הילל את האוכל הנוראי שלהם, המנזר שאליו נשלחת בין והבדיחות האנטי דתיות, ההוצאות להורג, עגלות המתים והדמות ששופדה על חרב אך מסרבת למות, זה כאילו גריינינג שתה קצת יותר מדי מהגביע הקדוש, כן?
הסך הכול מספק בינג' משעשע, אבל עולם האנימציה התקדם כל כך מאז התקופה של השקת "פיוצ'רמה", ודאי מאז הולדת הסימפסונס ב־1989, שהציפייה ליותר לא מרפה. "איש משפחה" הדגימה, עד שהתבלתה, קניבליזם מפואר של תרבות הפופ מהו והפכה את הפלאשבק לאמנות. "סאות'פארק" סיפקה סאטירה ברוטאלית ואמירה אקטואלית נוקבת לצד פייט אינטליגנטי בדורסנות של תרבות הפי־סי. "בוג'ק הורסמן" משתמשת בבדיחות על חיות כפיתיון לדיון מעמיק בדיכאון, הרס עצמי ותחלואי הוליווד. "ריק ומורטי" מתפלשת בשאלות קיומיות של זהות וקשרים אנושיים בזמן שהיא בוחנת גבולות של דמיון ויצירתיות. ויש כל כך הרבה אחרות.
לפי פרקיה הראשונים, Disenchantment היא פאן נטול יומרה (וחבל). הדמויות לא חודרות מתחת לעור (סורי אלפו, זה נכון), אמירה פמיניסטית משמעותית לא מצאתי כאן, גם לא שבירת מוסכמות רעיונית או צורנית, ותכלס הבדיחות מצחיקות – בעיקר לצופים שיבחרו באידוי מוחי בזמן הצפייה – אבל הטפטוף שלהן לא הופך למבול.
אז כל העולם ממהר כבר להזכיר שגם לסימפסונס ו"פיוצ'רמה" לקח כמה עונות להתגבש כיהלומים קומיים. מותר לקוות שזה המקרה גם הפעם כי האפשרות האחרת זה שגריינינג עייף מכדי לספק עוד יצירה גדולה, והסדרה שלו תצטופף לצד מיליון כותרים אחרים באוקיינוס נטפליקס, וס'ת מקפרלן אפילו לא יטרח להתבדח עליה.
הכתבה תתפרסם מחר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
