טעויות שהורסות את הקשר עם הילדים
שוכחים מי הילד ומי ההורה, מגוננים יותר מדי ומתקשים להציב גבולות. אוגוסט הוא חודש מאתגר מכל הבחינות, אבל גם כשאין שגרה כדאי לשמור על עקרונות בסיסיים
ההורות יכולה וצריכה להיות חוויה נעימה וזורמת, אך לפעמים מה שמפריד בינה לבין חווית הורות פחות נעימה אלו הן כמה טעויות קטנות. אם רק נהיה מודעים לכך, נצליח להשיג שיפור משמעותי בחוויית ההורות שלנו, ואת זה ניתן לעשות בעיקר באמצעות שיפור התקשורת עם ילדינו, הקשבה, שיתוף, כבוד, הבנה, הכלה ודו-שיח.
אז מהן אותן טעויות קטנות אבל קריטיות?
הקושי להציב גבולות
על מנת שנוכל להעביר מסר לילדינו לגבי הגבול שאנו מעוניינים להציב להם, הגבול צריך להיות ברור לנו. כל עוד הגבול אינו ברור לנו, לא נוכל להעמידו - לא בפני ילדינו ולא בפני אף אחד. כך למשל, אם הילד ירוץ לכביש, מיד נעצור אותו. זה גבול שקל לנו להתמודד איתו, מכיוון שברורה לנו הסכנה של ריצה בכביש, והמסר גם עובר בצורה ברורה לילדינו. לעומת זאת, מדוע קשה לנו להציב את הגבול כאשר הילד צריך להתקלח והוא מסרב לכך? זה קורה מכיוון שאנו לא מספיק ברורים לעצמנו.
כעס זה יחס
אם המטרה של הילד בהתנהגותו היא לזכות ביחס ובתשומת לב, אז ברגע שנכעס עליו - הוא יקבל את תשומת הלב שרצה להשיג. כעס זה יחס. אמנם יחס שלילי אבל בהחלט יחס. הפתרון הוא להגיב בצורה מונוטונית, ועוד יותר חשוב להגיב בצורה עקבית.
אם נגיב פעם בכעס ופעם באמפתיה, המסר שנעביר יהיה לא ברור - לילד וגם לנו. לכן מומלץ לקיים מדי פעם את דו-השיח הפנימי שלנו עם עצמנו כדי לבדוק מה נכון לנו ומה לא, ובעיקר: מהו המסר שאנו רוצים להעביר, ושאותו מסר יהיה ברור לנו.
קראו עוד:
- בזכות התקף החרדה הילדים הרוויחו אבא חדש
- מחקר: כך תשכנעו את הילדים לאכול ירקות
- "הבן שלי כל כך מיוחד שאין לו מקום באף כיתה"
אין קהל, אין הצגה
פעמים רבות ילדים ימשיכו עם התנהגות לא ראויה, רק משום שיש בסביבה אנשים שמתייחסים ועושים "עניין" מאותה התנהגות. ברגע שתגובתנו תהיה עקבית ומונוטונית, הילד לא "ירוויח" דבר עם אותה התנהגות ויפסיק אותה. בכלל, חשיבתנו כהורים צריכה להיות מה הרווח של הילד באותה התנהגות ומה הוא רוצה להשיג, מכיוון שברגע שהוא מרוויח בהתנהגות זו ומצליח להשיג מה שהוא רוצה - הוא ימשיך איתה.
ברגע שהוא יבין שאף אחד לא מתרגש ממה שהוא עושה, תיפסק התנהגות זו. כך למשל, כשילד גמול מפספס ועושה פיפי על השטיח, אם נגיב בכעס ובתגובות כמו: "מה, אתה תינוק?" מבחינת הילד הוא קיבל תשומת לב ולכן ימשיך עם אותה התנהגות. אבל אם נגיב במונוטוניות, ניקח אותו לשירותים ונחליף בגדים בלי תגובה מילולית, אחרי פעם-פעמיים הוא יפסיק עם אותה התנהגות.
סמכות הורית
לפעמים אנחנו ההורים שוכחים מי הילד ומי ההורה, מי בעל הדעה ומי מחליט את ההחלטות. כדי לשנות זאת צריך להיזכר בשאלה הפשוטה: מיהו ההורה ומי הילד?
חשוב להבחין בגילאים הצעירים בין צורך ובין הרגל - ברור שצורך צריך למלא, אבל פעמים רבות הצורך הופך להרגל, וברגע שאנו נותנים מענה תמידי להרגל, ההרגל מתקבע אצל הילד. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ילד שמקבל בקבוק במהלך הלילה. ההורים משכנעים את עצמם שזה צורך, אבל ילד שאכל ארוחת ערב טובה לא יהיה רעב אחרי שעתיים או שלוש, כלומר הבכי שבעקבותיו יקבל בקבוק יהיה בכי לצורך קבלת הבקבוק שהפך להרגל ולא לצורך.
אז מתי נדע האם זה צורך והאם זה הרגל? הדרך הטובה ביותר היא לעשות רישום מתי הילד אכל ומתי ישן, ואז להבין שאין סיבה שהילד יהיה רעב כל שעה או שעתיים וכנראה שהצורך הופך להרגל.
חסות יתר
במקרים רבים אנחנו מנסים למנוע מילדינו תסכולים ולהתמודד עם דחיית סיפוקים. כדי לעשות זאת אנו עושים במקומם דברים, פותרים עבורם בעיות, ובכך בעצם מונעים מהם להתמודד עם תסכולים, דחיית סיפוקים, פתרון קונפליקטים ועוד.
מניעת התמודדות זו בעצם פוגעת בלמידת הילדים להתמודד עם אותם דברים. כך למשל, אם ילדנו יריב עם חבר בגינה ואנו מיד נתערב וננסה לפתור במקומו את הבעיה, נמנע ממנו ללמוד איך להתמודד עם מצבים כאלה. אז כל מה שהילד ירצה זה שתמיד נהיה לידו במצבים כאלו, כדי שתמיד נוכל לפתור לו בעיות כאלה.
הורים מספרים - ככה ההורות שלנו נראית באמת:
משפטים שלא כדאי לומר לילדים:
לא נורא, לא קרה כלום
כשילד נופל ומקבל מכה, התגובה הראשונה שלנו תהיה: " לא נורא, לא קרה כלום", רגע! אבל הילד נפל וקיבל מכה. במקום זאת אפשר לומר: "אני רואה שנפלת וקיבלת מכה. כל הכבוד איך אתה מתגבר". כך לא ביטלנו את הילד, התייחסנו למה שקרה והכי חשוב: חיזקנו והעצמנו אותו.
עד החתונה זה יעבור
לילד בגילאי שנתיים עד ארבע וגם מעבר לכך אין מושג מה זאת חתונה, ובטח לא מתי היא צריכה לקרות. משמעות הזמן פה לא מוחשית לילד, ולכן זה עוד סוג של "זלזול" בילד והרגעה עצמית שלנו.
למה נשכת, מה אתה כלב?
קודם כל, רוב הכלבים לא נושכים. גם במקרה זה מדובר בתגובה לא מוחשית לילד. במקום זאת, כשהנשיכה מתקיימת צריך להראות לילד מה הנשיכה עשתה לילד השני: הסימן והבכי של הילד בעקבות הנשיכה. התגובה צריכה להיות בסמוך לסיטואציה, אחרת אין בה שום יתרון והיא בעיקר צריכה להיות ברורה, מובנת ומוחשית לילד.
עם אח שלך לא היו לי דברים כאלה
השוואה בין אחים או בכלל לילדים של חברים או שכנים, אינה מומלצת. תגובה כזאת בהחלט יכולה לפגוע באמון של הילד ובהתפתחות התקינה של הביטחון העצמי שלו.
חכה חכה עד שאבא/אמא יחזרו הביתה
תגובה כזאת לא קשורה לסיטואציה, רק מגבירה פחד וחשש מאחד ההורים ולא מלמדת את הילד שום דבר על מה לא בסדר בהתנהגותו.
אתה ילד רע!
אמירה כזאת לא נותנת דבר לילד מעבר להשפלה, שגם ממנה אינו יכול באמת להבין מה לא בסדר בהתנהגותו, אלא רק שכועסים עליו ומשפילים אותו.
כהורים אנחנו צריכים לעודד ולדרבן תקשורת עם ילדינו, ובעיקר לשתף מעצמנו. התקשורת היא בראש ובראשונה דו-שיח פנימי שלנו עם עצמנו.
חשוב לזכור שהתקשורת ודו-השיח בינינו ההורים מהווים דוגמה לילדים, ואף מכתיבים את האווירה בבית. לכן, אם נקיים את דו-השיח הפנימי שלנו ונזכיר - בעיקר לעצמנו - שדברים אלו מאוד ברורים, כל תובנות ועצות אלו יהיו מאוד ברורות קודם כל לנו, ולאחר מכם לילדנו.
הכותבת היא מדריכת הורים, יועצת שינה וכותבת הספר "המגדל שלי נפל"
לפנייה לכתב/ת 
