ביקורת סרט - "ג'ולייט הגרסה הערומה": הערצה סתמית
גבר המעריץ באובססיביות מוזיקאי נשכח עומד במרכז "ג'ולייט הגרסה הערומה". הסרט, המבוסס על ספרו של ניק הורנבי, לא החליט אם הוא דרמה או קומדיה ובעיקר אין בו פסקול שיצדיק את המהומה. בכל זאת, התוצאה חביבה ולא יותר
לדמויות הגיבורים בספריו המפורסמים ביותר של ניק הורנבי, כמו גם בעיבודיהם הקולנועיים, יש תכונה של נטייה להערצה על גבול ההתלהבות הילדותית. דפוס אישיות המאתגר את היכולת לחיות חיים בוגרים – בוודאי בכל הנוגע לקשרים רומנטיים. הגיבור של "קדחת הדשא" (שעובד ב-1997 לסרט בכיכובו של קולין פירת') הוא מורה במקצועו ומעריץ של קבוצת הכדורגל ארסנל בנשמתו. הגיבור של "נאמנות גבוהה" (עובד היטב ע"י סטיבן פרירס ב-2000 בכיכובו של ג'ון קיוזאק) הוא בעל חנות תקליטים וסנוב מוזיקלי המחפש את הדרך חזרה לליבה של חברתו שזרקה אותו. בשני המקרים האנרגיה האדירה אותה משקיעים הגיבורים במושא ההערצה מעיבה על יחסיהם עם הנשים שאינן חולקות את אותה מחויבות.
ספרו השישי של הורנבי "ג'ולייט, הגרסה הערומה" (2009) עובד כעת לסרט הנושא שם זה (Juliet, Naked). יש בו גיבור נוסף הלוקה באותה תכונה אובססיבית אך הפעם הבחינה שלו פחות אמפטית, שלא לומר רווית לעג. דמות המעריץ, הנתפסת בהתחלה כמרכזית, נדחקת הצידה ככול שהעלילה מתקדמת. במקום זאת מוצבת במרכז העלילה התפתחותו של קשר רגשי חלופי, קשר שקיומו הוא תיקון של החלטות שגויות שנלקחו במהלך החיים – כמו לחיות עם גבר שאינו באמת מסוגל לאהוב דבר מה מלבד מושא הערצתו.
בימאי הקולנוע והטלוויזיה ג'סי פרץ לא זכה בעבודותיו הקולנועיות הקודמות להצלחה כלכלית וביקורתית משמעותית. זהו סרטו השישי, וכמו סרטו הקודם ("אחינו האידיוט" עם פול ראד מ-2011) הוא קל לצפייה אבל לא יותר מסתמי ונשכח במהרה. בעבודותיו הטלוויזיונית פרץ (שהוא, אגב, נצר לסופר היידי י.ל פרץ) מזוהה בעיקר עם בימוי פרקים בסדרה "בנות".
דאנקן (כריס אוד'אוד) ו-אנני (רוז ביירן) הם זוג שחי יחד כבר 14 שנים. יש להם חיים נינוחים בעיירת חוף ציורית באנגליה, אך אלו חיים חלולים. אין להם ילדים מכיוון שלדאנקן יש דעות נחרצות בנוגע להבאת ילדים לעולם, אבל נראה כי אנני לא השלימה עם ויתור זה. קשה להתרשם שיש קרבה רגשית רבה בין השניים. מערכת היחסים שלהם מושתתת בעיקר על היכולת של אנני להיות סבלנית לדבר היחידי שלו דאנקן מתמסר באמת.
מושא ההערצה של דאנקן הוא מוזיקאי מוערך אך נשכח בשם טאקר קרואו. מי שנערץ בתחילת שנות ה-90 על ידי רבים, אך קטע את הקריירה שלו בנסיבות שנותרו בלתי מוסברות. מקום הימצאותו ומעשיו אינם ידועים, קולו לא נשמע והוא לא צולם שנים רבות. קהילת המעריצים הקטנה והפנאטית שבראשה עומד דאנקן מכירה כל פרט ורגע בחייו של אלילם. עבורם, ועבור דאנקן בפרט, שיריו הם פסגת האמנות והרגש. המרחב הפרטי של דאנקן בבית שלו ושל אנני נראה כמו מקדש שנוצר ע"י אדם לא מאוזן למען מושא ההערצה.
דאנקן הוא דמות מאוסה למדי, המפגינה את אותו חוסר סובלנות מתנשא של גיקים כלפי מי שלא אחוז בשיגעון הספציפי שלהם. הסובלנות של אנני אינה מספיקה לו, הוא מבטא מירמור מאי יכולתה להבין את עומק תשוקתו. בנוסף הוא מפגין תכונות נפסדות נוספות שיביאו את הקשר עם אנני לכדי משביר חריף ומוצדק.
גרסת דמו אקוסטית לאלבום של קרואו נשלחת ממקור לא ידוע לדאנקן. זוהי הגרסה הערומה של "ג'ולייט" – שמו של האלבום המוערך ביותר של הזמר. דאנקן מבטל את התרשמותה של אנני מהשיר, וגורם לה לנקוט באקט פאסיב-אגרסיב של כתיבת ביקורת שלילית על האלבום באתר המעריצים שלו. הביקורת זוכה להסכמה נלהבת מצד אדם שעד כה לא נטה להשתתף בדיונים באתר - טאקר קרואו (אית'ן הוק) בכבודו ובעצמו.
כך מתחילה ההתכתבות בין אנני וטאקר והיא הופכת לחלק חשוב בחייהם. טאקר עצמו חי חיים לא מרשימים ביחידת דיור של מי שהייתה אחת מבנות הזוג שלו. כל פרנסתו היא מהתמלוגים של שיריו, והוא מבלה את זמנו בסוג של בטלה המשולבת בקריאת ספרים. הוא גם נמצא בראשית מהלך תיקון של יחסיו עם הילדים שהיו לו מבנות זוג שונות (את חלקם הוא אפילו לא פגש). אם הסרט לא מחבב במיוחד את המעריץ, ואינו הולך שבי אחר הדימוי של מי שטאקר קרואו היה, הרי שניסיונו של הזמר בדימוס לתקן את דרכיו מוצג כראוי להערכה.
מלבד בעיית האיזון בין הטונים של הסרט, גם בדמויות עצמן יש מרכיב לא מגובש. לא בדמות של אנני שסבלה, מטעמים שאינם ברורים, את דאנקן כל השנים. לא בדמות של דאנקן שאינה יותר מקריקטורה מעצבנת למדי, וכך גם באופן בו מתגבש הקשר בין אנני לטאקר. זה לא עשוי או משוחק רע – זה רק סתמי.
הקוראים בספרו של הורנבי יכולים רק לדמיין את המוזיקה של טאקר קרואו, אבל העיבוד הקולנועי צריך לדעת להשתמש במרכיב החשוב הזה. כפי שסטיבן פרירס השתמש באופן מוצלח בקטעים מעשרות שירים באפיון חייו של מוכר התקליטים רוב ב"נאמנות גבוהה". אם טאקר קרואו נחשב, לפחות ע"י מעריציו המסורים, לנזר הבריאה צריך שתהיה הזדמנות להבין למה.
אפשר רק להשוות את התפקיד המכריע של השירים ב"בתוך לואיין דייויס" של האחים כהן בעיצוב הדמות, המקום והזמן בו היא פועלת לעומת השימוש הלא מספק ב"ג'ולייט: הגרסה הערומה". אומנם לא לכל סרט שעוסק בזמר ניתן להתאים פסקול הנוגע בשלמות, ובכל זאת "ג'ולייט" עושה בשיריו של קרואו שימוש דל מדי: מעטים מהם מושמעים, וגם אז לא באופן המעודד קשב עמוק או מצדיק את ההערצה לעבודתו. יתכן וזה חלק מההבהרה שקרואו התרחק מעברו, אבל עדיין נדמה כי יש כאן שימוש לא מספק במה שיכול היה להקנות קצת יותר עומק לסרט.
